חשבתי פעם שמדובר בתקופות
תקופות טובות יותר וטובות פחות
אבל אני חושבת שזה לא העניין
זה כמו שד קטן
שיושב על הכתף
שמזמזם באוזן
שזז בבטן
שנושף בעורף
שבהתחלה הוא סתם הסחת דעת
אבל אז הוא ממשיך
והוא לעולם לא מרפה
והוא מתחיל לשרוט
בכל מקום בגוף
והסחרחורות בראש
והיובש בגרון
והשפתיים תפוחות
בגלל השיניים שתופסות אותן כל היום
והדמעות בעיניים
רק שישארו בעיניים.
וברגע שהוא משתקע
שחור
ואין
מקום
לנשום
והשד הקטן הזה אומר לי
במשך כל דקה ביום
שאני לא טובה מספיק
שאני מאכזבת כל כך הרבה אנשים
שאני לא מתאימה לתפקיד שלי
שלא משנה מה אני אעשה
ואיך אני אעשה
וכמה אני אשקיע
זה פשוט לא יספיק
ומרוב עשייה
לא יוצא כלום
ומרוב רצון לעשות
אין רצון לבצע
ומרוב פיתולים בדרך
כבר אין יעד
אז אני נלחמת בו
בשיניים
ונקרעת ביני לבין עצמי
וזה מאבק יום-יומי
ואיך בכלל אפשר להתגבר על שד כזה
שהוא בעצם אני?