הסמטאות כולן של החמאס. פשוט מדינה משותקת. אני חייבת להודות שגם אני חוטאת בזה.

לא משנה כמה טילים ישוגרו, כל פעם אבהל מחדש. יש לאזעקה את הקול הצומרני הזה, הצורח נשמע כמו זעקה .אבל אני לא מוכנה להפסיק לחיות.

מסתובבת ברחובות בחוסר מעש ובדיכאון אפור, עם מאה שאלות ואפס תשובות.

על מה אנחנו בדיוק נלחמים? על שטח? למה במקומות שונים הערך לחיי האדם שונה? האם זה עניין תרבותי? או היסטורי?

אני אדם ליברלי. באמת שהייתי רוצה לדבר יפה כמו החברים שלי, להאמין בכל הלב שישנה דרך אחרת, של שלום.

אך האם המציאות באמת מאפשרת זאת? האם יש איזושהי דרך שבה אני יכולה לעזור לאזרחי עזה ובו זמנית לעזור לאלההגרים בדרום? אני שונאת ומתאבת בכל ליבי את התל אביבים היושבים להם בחדר ממוזג, רגל על רגל וקוראים להשתמטות כי "בהיותינו מתגייסים אנו תורמים למלחמה". רבים מהם גם מתנגדים להתגוננות עצמית. קל לדבר כאשר אתה מסתובב לך ברוטשילד, ערב ערב, יושב על איזה בירה עם חברים ומידי פעם משחקים במי רץ ראשון למקלט. 

האמת ששאלה אחת מטרידה אותי יותר מכולן : מה יהיה איתנו?  עם החברה שלנו? חברה שבה נאמר כי "השמאל הוא הסרטן באומה", בני אותו לאום מבצעים אלימות פיזית אחד כלפי השני עד כדי התערבות המשטרה. מעניין שברגע שהסכם עם הפלסטינים באמת עמד בפתח (הסכמי אוסלו 1991) נרצח ראש ממשלה. מירי רגב גיבורה אלוהים?! סופרסטאר! קצת טילים נופלים, וכולם נחושים להרוג ומתמלאים ברגשות שנאה שאין כמוהם. נושמים את זה כאן מהאוויר.

האם אנו על סף הרס תרבותי? מקום בו נאמר על ידי תלמידות תיכון "לשנוא ערבים- זו לא גזענות אלא ערכים!"...

הצילו?