אז איך פותחים בלוג? או איך כותבים פתיחה בכלל? האמת שגיניתי את התופעה הזו במשך שנים. להגיד את האמת, לא זוכרת אי פעם שקראתי אחד.

בזמן האחרון הרגשתי צורך עז להעלות כמה נושאים על פני השטח. להגיע לאנשים, להשפיע עליהם ואולי גם לשמוע את דעתם. 

הייתי אומרת שבחרתי לעצמי זמן קצת מצחיק להתחיל להתבטא .. בתקופה שבה כל שאלת המוסר עומדת מול עיניו של כל אזרח כאן . אני מאמינה שלאף אחד אין תשובה מובנית וברורה, גם אם טוען אחרת.

האמת? פחד אלוהים כל הקטע של הבלוגים האלה . אני כותבת ברגעים אלה ואצבעותיי רועדות. זה חתיכת חשיפה כל זה. לדבר ככה מהמקומות העמוקים ביותר של הלב וכל אחד יכול פשוט לקרוא? לכן אני מתחילה כאשר שמי חסוי .

אז אולי אציג את עצמי. יש לי שם של פרח ולכן הכינוי (מיד אפסול את השם תפרחת או משהו.. בלי להעליב אף אחד)

מה חשוב לי בחיים?

(1) מוסיקה- אני מנגנת פסנתר מאז שאני בת 6. מוסיקה קלאסית לא תאמינו- תחום שמת כבר מזמן (מה שמעלה שאלות רבות של "מה הטעם?!")

(2) חשובים לי האנשים שסביבי. אני מהפראיירים האלה שבתמימות חושבים שיש אנשים, שגורלם להיות איתך עד הסוף . שאסור לך לוותר עליהם אף פעם. 

(3)חשובה לי ההשראה, הרחבת הדעת. חשובה לי סקרנות והתעניינות אין סופית.

(4)חשוב לי הזיכרון. אני בן אדם נוסטלגי... יותר מידי לפעמים. אין דבר שאינטימי עבורי יותר מאותם רגעים שלוים ויומיומיים, אשר נחרטים בזיכרון ומהווים את העוגן היציב ביותר לאושר . מגע של דשא רטוב בכף רגל יחפה, מקלחת ארוכה במים קרים ביום קיץ חם אחרי טיול ארוך, שישי אחה"צ כשהשמש חודרת דרך התריסים באור זהוב, אשר נח על המיטה ונותן הרגשת אופטימיות ומנוחה של סוף שבוע. ההתרגשות האדירה לפני יום הולדת לחבריך בגן, השעה הזאת שכל רגע אתה מסתכל על השעון ומרגיש כל דקה כנצח. התחושה הזאת שאתה רואה סרט מדהים בפעם הראשונה, התחושה שאתה שומע יצירה או שיר מדהים בפעם הראשונה. הרגע הזה שאתה מגיע לחוף הים ובבת אחת כל הריח המלוח חודר דרך האף ומתפשט בכל הגוף עד שאתה מרגיש אותו בעצמותיך. ריח של ספרים ישנים, שהדפים בהם מלאי כתמים חומים כאלה. כאילו לא משנה עד כמה הספר טוב או לא, הוא בעל משמעות למישהו.

מה אני שונאת?

(1) לסיים ספרים.

(2)להתאכזב מאנשים שבטחת בהם בצורה אין סופית.

(3) ריח של עלון פרסומות ,

(4)להסתכל על בניינים גבוהים מלמטה. בניינים גבוהים בכלל.

שימו לב שאת הגיל השארתי לסוף. זה מכיוון שהוא לא חשוב לי והוא לא אומר עליי כלום. יש רגעים בהם אני מבוגרת הרבה יותר, שאני נשמעת בת 40 ויש רגעים שאני בת 10 ונהנת מזה. הכל קשור לסביבה שבה אנו חיים בכלל ואני חיה בפרט, בה הרגשתי שכל שניה צריכה להיות שנה . וזה מה שמצפים ממני. להיות ילדה בת 10, שהיא בעצם בת 40.  בכל זאת אציין, אני בת 17 ודואגת. דואגת עד שלא מצליחה להירדם.