הייתי וברחתי

לא אוננתי כמה ימים, אולי אני חולה או עייף. מישהו האשים אותי ככותב, באתר אחר, בזיוף והעמדת פנים. כאילו אני כותב למען האגו שלי. אח"כ הוא התנצל, אבל יש בזה מן האמת. כלומר, אני לא כותב בשביל להיראות מוכשר, אבל אני כן מבקש מידה מסויימת של צומי. אני לא כותב מה שמצפים ממני, ואני לא כותב "לסבר" את עיניי הקוראים, בעיקר אני כותב כי זה עושה לי טוב, זה נותן לי משמעות. אבל אם אני לא מקבל קצת צומי, אז כתבתי, אבל איפה המשמעות.

עולם הכתיבה גדול מאוד, וכולם כותבים דברים מעניינים. אני בעד כתיבה, אני אפילו נלחם עליה. אבל לפעמים באמת אני כותב מתוך אילוץ, כלומר אני קצת מכריח את עצמי לכתוב. וזה לא בשביל צומי, אלא כדי שהכתיבה בכללותה לא תתייבש לי. ולפעמים אני גם מפרסם את מה שכתבתי באילוץ, וזה נראה מבחוץ כהעמדת פנים. אבל באמת כתבתי בשבילי גם אם זה מזויף, לא למען, כדי לשמור על כושר הכתיבה וכל מה שהיא מעניקה לי.

אני לא חושב שצריך השראה כדי לכתוב, למרות שהיא יכולה לעזור. כתיבה בלי השראה מכינה את הקרקע לכתיבה עם השראה. וכשתבוא באמת ההשראה, אם הכותב כתב גם בלעדיה, הוא יהיה מוכן לקראתה.

אני אוהב השראה.

את השיר הבא כתבתי בלי השראה. הוא דפוק, אבל אין לו מקום בעולם הכתיבה הרחב באינטרנט?

חלון פתוח אל קיר

שום מחשבה חופשית לא נושבת

בחלונות אלו

העצים מתכופפים בחום,

מנשקים את האדמה

ואני הייתי מוכן פעם

לנשק את רגליה

ברחשים עפים בחום התופת

יתושי ביצות עם חיים של שלוש שניות

שלוש שניות של ביקור בעולם הזה.