הייתי וברחתי

נתתי לו לאכול איזה קרקר עם גבינה. אני לא חושבת שהוא אהב את זה במיוחד. הוא בכה. הוא בכה, ואני לא יכולתי להרגיע אותו. חיבקתי אותו חזק-חזק. הוא ישב ואני עמדתי, אז הראש שלו נלחץ חזק-חזק לשדיים שלי. הרגשתי שמנה. נראה לי שהוא הרגיש חנוק. אני אומרת ואני יודעת שמיליוני גלקסיות מתות כל דקה. זה עצוב לשמוע, אבל זה נכון. חסרים לי הרבה-מלאן גלקסיות. כואב לי הגב. הכיסא הזה לא נוח, כלומר כן, אבל הגב, כי אי-אפשר להתקרב אל המחשב, יש איזה חוט כאן. בקצות האצבעות יש ציפורניים. אני לא יודע מה עושות שם ציפורניים. זה נראה לי כמו משהו כזה חלק מוזר בוהק אולי בקצה, כאילו לקחתי טיפת מים והיא הרטיבה לי את האצבע. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה. יש לי ראש כזה מהדהד, והמחשבות שלי לא מסודרות. אי אפשר לקרוא, אייפשר לראות סרט. לנשום. אני צריך לנשום. זה דווקא לא מוזר לי לכתוב בזכר ונקבה יחד. חשבתי שזה מוזר, אבל לא, זה דווקא משחרר. לפעמים אני ככה ולפעמים ככה במחשבות שונות. אני צריך סיגריה.

אני ישנתי על השולחן הירוק בכיתה והמורה לא העירה לי. המורים מעירים. אני הייתי מאוד עייף. מאוד עייף מאוד. רציתי לשכוח מ-כל הבנות, ורציתי לנוח מ-כל הבנים. גם עכשיו אני עייף. היה לי זרם דם בראש. אולי קיבלתי שבץ קטן. צ'יק. אולי אני אלך לישון ואולי לא. אבל אני עייף גם עכשיו.