הייתי וברחתי

תפסו אותי יישן את שנת הצהריים שלי, למרות שזה לא נהוג במקומותינו

ניערו אותי כאילו הייתי חיה, בלי טיפה של התחשבות

אני נתלש באלימות מהחלומות שלי, פוקח חצי עין בלי לדעת מה חלום ומה מציאות,

וכבר הם דוחקים בי לעמוד על הרגליים ומטיחים בי דרישות ותובעים תשובות לשאלות

כאילו מגן-עדן של שינה התעוררתי לגיהינום המוכר, שאמור להיות מוכר לי,

ודי לחלומות שאתה נמצא על אי ורוד עם בתולות ים זהובות שיער ולחות עיניים,

עם חזה קטן וחצוף, חזה חשוף

אתה מתעורר וסוחב את הדליים, הלוך וחזור, הלוך וחזור, לבית הזה שאין לו סוף,

למערבל הבטון שמייצר בטון בלי סוף, לו שופכים אבקת מלט, מים, חול וחצץ

ובסהרוריות הזאת אתה נזכר שחשבת כשהיית ילד, שאם תעשה מה שצריך מתי שצריך,

הכול יהיה קל

ללכת ברינה לעבודה, ולחזור לחיק אישה חמה, עם ילדה קטנה, וילד שרוצה נשיקה

אבל אין לך כסף לבית, לא להוצאות משפחה, ואף אישה לא באמת חמה,

וילדים מקללים אותך כאילו עשית פשע שהבאת אותם לעולם,

ולא משנה כמה אתה מאכיל אותם ודואג להם לקורת גג,

הם שונאים אותך, "למה הבאת אותנו לעולם כזה לא מושלם,"

וחותכים בך וחותכים בעצמם, ועושים טובה בכלל שהם מדברים איתך

"אבא, אתה לא מבין, אתה טיפש," כי אני לא מבין את הזבל הרוחני שהם מדברים

זה קל להיות רוחני כשהכול כבר נעשה, כבר קיים, והאוכל בא בקביעות,

ותמיד יש בית לחזור אליו,

אבל אם לא היה?