הייתי וברחתי

גם כשהיה לו קר, היה לו קשה

היה לו קשה גם כשהיה חם, אבל גם כשהיה קר

כי בעצם היה חם כשהוא יצא לרחוב,

אבל פתאום בבת-אחת נהיה לו קר

הוא יצא עם מכנסיים וחולצה קצרים, ועם סנדלים,

אפילו כובע מצחייה להגנה מהשמש,

ופתאום בום, נפלה עליו טיפת גשם ענקית

קרה כמו קרח

שהקפיאה את העצמות הזקנות שלו

ובאמת, התחילו לרדת הרבה טיפות כאלה, ענקיות או לא

חלקן היו גדולות כמו אדם, חלקן כמו ראש, חלקן כמו אגרוף,

והטיפות הקטנות ביותר היו בגודל של מטבע

"גשם באמצע הקיץ..." הוא מלמל,

"אבל זה כבר לא קיץ, אדון," אמר ילד וצחק,

"אתה לא רואה איך העולם משתנה?

החורף הגיע, עננים מכסים את השמיים והרוחות קרות,

תוריד את כובע המצחייה המטופש שלך, ותלבש מעיל, כי קר"

האיש הביט בילד שהחזיר לו מבט חצוף,

"הנוער של היום..." הוא חשב, "אין להם כבוד,

אני לא אלבש מעיל כאחד הצעירים, אני גדלתי בסיקסטיז,

אני אלך בקצר וסנדלים תמיד, גם אם הילד טוען שהשתנו הזמנים"

וברוחות העזות ובגשם הכבד,

ראו אנשים אדם זקן הולך בבגדים קצרים וסנדלים,

עם כובע מצחייה, ללא מעיל וללא הגנה,

ומול עיניהם התמהות הוא הלך וקפא, הלך וקפא...

עד שלא היה יכול לכתוב עוד

"האדון לא מבין שהאמנות היא כמו מים?" שאל אותו אחד,

"אין לה גאווה ועקרונות, היא משתנה וזורמת עם תקופות,

ולא נשארת יציבה לעולם מול שינויי הזמן

האדון חשב אולי שאמנות היא כמו חומה,

כמה עקרונות בסיסיים מוצקים, ותמיד תהיה איתנה,

אך המים מושלים בה, והיא זורמת ומשתנה,

אדוני לא השכיל להבין זאת, ועכשיו הוא אינו יכול לכתוב מילה"

והאיש הצעיר שדיבר התרחק

האדון הזקן הביט אחריו מלא דמעות,

ונקש את איבריו בקור העז חזרה לביתו

הרי אינו יכול להיות בחוץ ללא מעיל ומטרייה,

ואינו יכול לכתוב אפילו שורה.