הייתי וברחתי

הוא חשב שאין לי יותר מה להגיד,

אבל אני אמרתי לו - יש לי

כשאני שורך את הפרחים לבד,

ומצחצח את העיניים

שמש גדולה בוערת מבין הגגות,

ואני במזרקת צבעים

השפיות כל-כך מתוקה לפעמים

אני מחזיק את הבית שלא יתמוטט,

ושלוש מאות מכשפות חגות סביבי

עיניים ירוקות, סגולות, אדומות,

ציפורניים משוייפות

בטן שיוצאת מהבפ'נוכו שלה

"תחזיקו אותי!" אני קורא באימה לשומרים,

והם שחקנים על לוח השח-מט, עושים מה שהם צריכים

מעל שמיים בשחור ולבן ומשבצות על עלעלי הפרחים

הדרכים עולות למעלה, יורדות למטה, מתפתלות,

הדרכים כמו נחשים, בכל מיני צבעים וצורות

ואני מגלה את הבטן שלי הרחק מאחור,

במקומות חשוכים וטחובים בו חגות המכשפות על מטאטאים

הצבע המתוק הזה יכול להיות כולו שלי,

על טריליוני העצים העקומים עם השורשים הבולטים

אבל כשהוא מדבר, אני לא שומע,

הוא נראה כמו "הקוסם מארץ עוץ",

איש קטן מאחורי מכונה גדולה

העצים מצמיחים עשב על העלים, על השורשים,

האדמה מתחדשת ומחליפה צבעים, כמו אדוות

מעליי חגים כל הכוכבים, והם חיים

נבט של תקווה נובע מתוך האפלה,

מלבלב ומפיץ ניחוח מנטה, ירוק כמו האביב,

כמו דשאים מוריקים ארגזים של חיים מתחדשים.