הייתי וברחתי

אין לי זמן, וזאת האמת! אני צריך לנסוע כל יום לצפון לטפל בעסקת הסמים המזוינת הזאת, היא עלתה לי על העצבים! אני אומר להם, אף-אחד לא מסניף כל-כך הרבה, אבל הם? לאאאא... הם תיתן להם, הם ישתמשו, הם אומרים. מה, פה זה הוליווד המזוינת? אם תעשה את זה, הם יצפו? שיילכו להזדיין הם ועסקת הסמים הזונה שלהם, אני הולך לים! ונראה אותם עוצרים אותי!

אני מגיע לים ברכב השטח שלי ארבע על ארבע ומחנה אותו ליד הפלג שנשפך אל הים מבריכת השולטן. מ-פה הכול נראה יפה יותר, בלי מסוממים ונרקומנים, אוויר הרים צלול כיין. אני מתפשט חוץ מתחתונים ונכנס למים. כן, מים, אההה... אני יכול להיות פה שנים, כל החיים המזוינים שלי. אל תתנו לי משהו אחר. הטלפון מצלצל. "הלו, דני, הילד עשה פיפי בתוך החיתול, צריך להחליף לו." "אז תחליפי." "אני לא יכולה, אני נמצאת כעת במספרה, עושים לי פן." "הילד לבד בבית?" "כן." "אז תגידי לו לקפוץ לי מהחלון." "בסדר, דני." אני מנתק, ונהנה מהשמיים הכחולים, כשהילד התינוק שלי נופל לבין זרועותיי. "שלום, מיקו, אימא אמרה להחליף חיתול." אני אומר והוא בוכה, "הש... הש..." אני אומר והוא מחייך. אני מחליף לו את החיתול ומנגב לו את הבולבול, ושם אותו בתיבה, ומשיט אותו על פניי המים. "שמך ייקרא משה!" אני קורא אחריו, "כי מהמים יימשו אותך!" והוא נעלם במרחבים הלא נגמרים של הים. אה... איזה יום נפלא... אני אומר לי ומשיט סירה עשויה נייר. אני אוהב סירה עשויה נייר, כן, כן. כשמגיע הרגע לסגור את עסקת הסמים, מצלצלים אליי. "הלו, דני? הלבנונים עבדו עלינו!" "מה קרה?" "הם נתנו לנו טלק תינוקות במקום החומר!" "תירה בהם." "טוב." כן, הכול יפה ורגוע בחוף הים, עם השמיים, השחפים, השמש, והגלים הקטנים שמפכים על גופי באהבה...