הייתי וברחתי

כי עינייך היו לי אגמים של ידע ותבונה,

והמבט שאמר שאת יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר,

אפילו טוב ממני

כל זמן שהייתי נופל, הייתי נאחז בך,

ואת תמיד היית בזמן ובמקום הנכון

היית מדברת מילים שאני חשבתי,

אבל לא יכולתי לומר

וכל טירוף החליק למסגרת נסבלת,

כשאת כיוונת את התשובות שלי בשאלות מנחות

כל לילה הייתי נופל לבור, והוא היה כה נוח,

וכל בוקר היית מחלצת אותי משם,

רטוב ויחף, לח עיניים,

אבל מלא הכרת תודה

המילים ועינייך היו כל מה שידעתי,

כש-כל הקירות נפרצו סביבי, בבית בו ידעתי,

ורוח פרצים סיחררה את נפשי

ממקום נמוך אפילו מהרצפה,

נתתי לך להוביל אותי לקרקע יציבה

ואז הלכת.