הייתי וברחתי

"מה קטן הוא, מה קטן..."

מזמזמת האישה חרש מזמור נושן

"הו, עלמתי, אישה יפהפייה,

הלו גם הערב נעשה שיגול במיטה?"

מחייכת העלמה חיוך זורח ונמס,

"בוודאי, אישי, אעשה כל מה שתבקש"

כי הרי כך היא אמרה לכולן -

אישה טבחית במטבח, גברת ברחוב, וזונה במיטה,

למען לא ייברח ממנה בעלה

אך מה הוא השיר אותו היא מזמזמת,

תוהה בעלה, ותוהים עלי השלכת

תמיד בזמן זיון נפשה פורצת,

ופיה מתגלגל בשירה סוערת, ממלמלת -

"מה קטן הוא, מה קטן..."

>>>>>>>

זה הזרג.

הזבוב ממצמץ בעין אחת, אכן תמהות עיניו

האישה יושבת וסורגת סוודר לימי שרב

בחוץ נושבת הרוח כמו סוף והתחלה יחדיו

זה זמן הרגיעה הגדולה שלפני הקרב

הוא יוצא חמוש בקסדה ושריון, וחרב מתכת פצצה לגרון

מתיישב על אבן בטון, ושואל לאן הלכו כולם, ומתי מגיע הזמן לישון

אין פה קרב, הוא חושב, ומביט מעבר לאופק

אני לא מוצא אדם, חיה או בהמה לרצוח את נשמתה

אכן עצוב ביותר, אומר איש זקן

הלו אתה אביר, ואביר צריך להילחם

אולי תילחם בי, אם ידך מעזת

או שתילחם בעצמך... אוי, אוי, אוי, איזו איוולת

אינני נלחם באיש שלא מגיע לו דבר זה,

אמר האביר המסכן

לא בך הילחם ולא בי, כי הפשע לא בנו

לכן אצא לי למרחקים ארוכים, יבשות ואיים,

למצוא לי אויבים ראויים

הם בטח מסתתרים בנקיקי סלעים,

פוחדים פחדי תמרורים

אם כן, לך לך, אמר לו הזקן הנעים

אם תחפש אויבים, לבטח תמצא אחד או שתיים

כן, אצא לדרכי מבלי להתמהמה, אמר האביר,

תודה לך, אדם זקן, גם אם איני יודע למה ומדוע

וכך יצא האביר לדרכו זבת הדם,

שמו נודע בכל הממלכה כשוחט הרוע המושלם

ובבואו חזרה לביתו קיבלו אותו בתשואות כולם

"הרי הוא האיש אשר התעקש לגרש את הרוע מהעולם"

ומאז ימים יפים היו לממלכה,

היא שגשגה, פרחה, והייתה אות ומופת להתנהלות נכונה

ימים רבים עברו מאז, אך זכר הסיפור לא נמחה,

ויום אחד יצא גבר אחד, חמוש ברובה וחליפה,

והחליט לגרש את הרוע מארץ נגועה במגפה

מה עלה בגורל איש זה, לא נדע

ש-כן עדיין גם היום ההרפתקאה בעוז ממשיכה.

>>>>>>>>>>>

"הוא נפל לג'ורה." אמר ילד וצחק צחוק אווילי.

אני שותה קפה באופן קבוע,

יש לי שקית קפה לכל יום בשבוע,

אני מתעורר עם זריחת החמה,

ודבר ראשון אחרי ההשתנה, היא כוס קפה חמה

אני מודע לזה שזה לא בסדר,

אחרי הכול אני צריך לעשות סמים כמו כולם,

אך מה לעשות ש-רק קפה מקפיץ לי ת'ישבן,

ואיתו אני שמח, איתו אני פנאן

>>>>>>>>>>>

לפני שינה, בערב, אני שותה כוס קפה ממותקת,

עם הידידה או היזיזה או החברה שעוד מעט הולכת,

היא אומרת "תאזוק אותי באזיקים, ותעשה בי דברים,"

אבל מה לעשות שאני מעדיף את אותו קפאין

קפאין בבוקר, בערב, בצהריים, זה הקיק שלי

קפה עושה אותי שמח, קפה גורם לי להיות אני,

זה קשה להבין, אבל הוא מחזק את תחושת הזהות שלי,

אז מה אם היא הולכת כי אני לא מספיק סוטה,

העיקר שיש לי קפה.

נדמה משהו מההישרדות שלי בעבר יחד עם דמיון וטלוויזיה,

רודף אותי קצת בחלומות

כשאני מתעורר וחושב תותח זה ולא פצץ פורים,

מישהו מת, מישהו הצטרף לסביבת הטורפים

לרגע משתנק, מצפה למצוא עצמי עמוק במדבריות הנעורים,

ולא, אני בבית, ליד קנקן כוס הקפה שבמטבח,

אין טלוויזיה ואף-אחד לא רודף אחריי עכשיו

או שאולי לרגע משהו התעורר מפיסת הטבע בה טיילתי,

שבילי עפר וצמחייה שצמחה פרא, מה שמסתתר בין העשבים

השתיקה של האישה כאילו חיכתה, אני לא חושב שאני מכיר אותה

והמבט מאחורי הגב של זו שהלכה, כאילו חוששת שאני עלול לרדוף אותה

אני התעוררתי לקול תותח שבישר על נער חדש או נערה חדשה בזירת הקרב,

היה כתם דם של קעקוע ולקח לי זמן להבין שיש לי אפשרות להכין קפה,

ואפילו לשמוע מוזיקה,

כי זה היה פצץ של פורים ולא תרועת הישרדות.

היי, איפה אתה?

אני כאן!

איפה?

כאן, ממש כאן!

א-ני ל-א רו-אה או-תך-!

כי את עיוור ואין לך שכל,

כי כל הבחורות עזבו אותך, ואין לך חברים,

כי אין לך מה לאכול ומה ללבוש,

כי השכל שלך כמו בלטה, ואתה נראה כמו פת"ח

היי, איפה אני?

אתה כאן!

איפה?

כאן, ממש כאן!

א-ני ל-א רו-אה או-תי-!

כי איבדת את השכל שלך לעולם דמיוני,

כי לא הסתכלת במראה כבר שנים,

או שהסתכלת אבל לא הצלחת לראות כלום,

כי אתה רואה רק בבואות שלך, ולא אתה, אין אתה באמת,

כי הגוף שלך כבר לא שווה יריקה בעיניך,

ובגלל זה אתה מאבד את השיניים ואת הריאות,

ובקצב הזה תאבד חס וחלילה עוד אי-אלו איברים,

כי אתה אוכל אין-מזון, ושותה אין-מים,

כי אתה לובש חוטים במקום בגדים, ובוהה במקום להביט,

כי אתה לא שם לב, ונדמה ששכחת את הלב שלך הרחק בעבר.

מי מוצץ אוויר בקשית, ולמה הוא עושה את זה

אולי הוא מטורף, או שפשוט נגמר לו האוויר,

והוא משיג אותו בדוחק

מסתכל בין מוטות הקליע הקטנות, המעוקלות,

מותח את הגומי, ויורה אבן קלע ישר לפוני

אבן ים חלקה וחזקה, שיכולה לעשות למישהו חור בראש

אני מסתכל עליו, והוא סתור שיער, ובעל מבט מטושטש, בוהה

הפנים שלו מוכתמות בהרבה קפה, והשפתיים שלו מביעות אכזבה

הוא יושב באי של מילים, ושואל מה לעשות איתם,

כשהם מתנחשלים אל חופי חייו היבשים

שכח את התוכניות, שכח את החזון,

שכח את שרטוטי הארכיטקט וההנדסאי

המגדלים שלו בנויים מחוטי תיל,

חלולים ונוטים להתעקם, ובעצם הם קווי מתאר בלבד

מי שמסתכל רואה את היד המרפרפת על מישור הריסות חייו,

שם צועקים הגמדים הקטנים חוטבי העצים,

והפיות החוצפניות שלבן טוב ומלא קוצים

יכול היה לנוח שם שעתיים, שנתיים, שני עשורים,

(וזה אכן מה שהוא עשה לזמן מה,)

אבל הוא ממהר לגדל איזה פרח, או להרוס איזה מגדל,

או לחקור איזו טירה עתיקה, או לסייר באיזו שכונה מוזרה

אין צורך שיצחקו עליו, הוא צוחק על עצמו,

אין צורך שיבוזו לו, הוא בז לעצמו.