הייתי וברחתי

נתתי לו לאכול איזה קרקר עם גבינה. אני לא חושבת שהוא אהב את זה במיוחד. הוא בכה. הוא בכה, ואני לא יכולתי להרגיע אותו. חיבקתי אותו חזק-חזק. הוא ישב ואני עמדתי, אז הראש שלו נלחץ חזק-חזק לשדיים שלי. הרגשתי שמנה. נראה לי שהוא הרגיש חנוק. אני אומרת ואני יודעת שמיליוני גלקסיות מתות כל דקה. זה עצוב לשמוע, אבל זה נכון. חסרים לי הרבה-מלאן גלקסיות. כואב לי הגב. הכיסא הזה לא נוח, כלומר כן, אבל הגב, כי אי-אפשר להתקרב אל המחשב, יש איזה חוט כאן. בקצות האצבעות יש ציפורניים. אני לא יודע מה עושות שם ציפורניים. זה נראה לי כמו משהו כזה חלק מוזר בוהק אולי בקצה, כאילו לקחתי טיפת מים והיא הרטיבה לי את האצבע. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה. יש לי ראש כזה מהדהד, והמחשבות שלי לא מסודרות. אי אפשר לקרוא, אייפשר לראות סרט. לנשום. אני צריך לנשום. זה דווקא לא מוזר לי לכתוב בזכר ונקבה יחד. חשבתי שזה מוזר, אבל לא, זה דווקא משחרר. לפעמים אני ככה ולפעמים ככה במחשבות שונות. אני צריך סיגריה.

אני ישנתי על השולחן הירוק בכיתה והמורה לא העירה לי. המורים מעירים. אני הייתי מאוד עייף. מאוד עייף מאוד. רציתי לשכוח מ-כל הבנות, ורציתי לנוח מ-כל הבנים. גם עכשיו אני עייף. היה לי זרם דם בראש. אולי קיבלתי שבץ קטן. צ'יק. אולי אני אלך לישון ואולי לא. אבל אני עייף גם עכשיו.  

לא אוננתי כמה ימים, אולי אני חולה או עייף. מישהו האשים אותי ככותב, באתר אחר, בזיוף והעמדת פנים. כאילו אני כותב למען האגו שלי. אח"כ הוא התנצל, אבל יש בזה מן האמת. כלומר, אני לא כותב בשביל להיראות מוכשר, אבל אני כן מבקש מידה מסויימת של צומי. אני לא כותב מה שמצפים ממני, ואני לא כותב "לסבר" את עיניי הקוראים, בעיקר אני כותב כי זה עושה לי טוב, זה נותן לי משמעות. אבל אם אני לא מקבל קצת צומי, אז כתבתי, אבל איפה המשמעות.

עולם הכתיבה גדול מאוד, וכולם כותבים דברים מעניינים. אני בעד כתיבה, אני אפילו נלחם עליה. אבל לפעמים באמת אני כותב מתוך אילוץ, כלומר אני קצת מכריח את עצמי לכתוב. וזה לא בשביל צומי, אלא כדי שהכתיבה בכללותה לא תתייבש לי. ולפעמים אני גם מפרסם את מה שכתבתי באילוץ, וזה נראה מבחוץ כהעמדת פנים. אבל באמת כתבתי בשבילי גם אם זה מזויף, לא למען, כדי לשמור על כושר הכתיבה וכל מה שהיא מעניקה לי.

אני לא חושב שצריך השראה כדי לכתוב, למרות שהיא יכולה לעזור. כתיבה בלי השראה מכינה את הקרקע לכתיבה עם השראה. וכשתבוא באמת ההשראה, אם הכותב כתב גם בלעדיה, הוא יהיה מוכן לקראתה.

אני אוהב השראה.

את השיר הבא כתבתי בלי השראה. הוא דפוק, אבל אין לו מקום בעולם הכתיבה הרחב באינטרנט?

חלון פתוח אל קיר

שום מחשבה חופשית לא נושבת

בחלונות אלו

העצים מתכופפים בחום,

מנשקים את האדמה

ואני הייתי מוכן פעם

לנשק את רגליה

ברחשים עפים בחום התופת

יתושי ביצות עם חיים של שלוש שניות

שלוש שניות של ביקור בעולם הזה. 

משבשים פה את התדרים

אני לא מבין מה אומרים

תן לי סימן או קוד, ואבין אותך

לא מסוג הדברים האלה אני בנוי

זמנים כאלה רובוטריקים

מזמן לא הבינו אותי,
גם אני לא מבין אותם

הם צריכים לתת מענה לאנושיות

שפועמת בלבב פנימה

כי למה לי לנקות אחרי כל הזוהמה,

אין אין ידיים נקיות בסביבה.

מרימים משקולות 'חת ושתיים

אני לא ממתן את השרירים שלי לרפיון

בן-אדם צריך לעשות מה שהוא עושה

כשהוא עושה אותו, זה מה שחשוב

אני אין לי כוח, את הכוחות לקחו לי

את הצבעים הקהו לי, את השמיים

מרימים משקולות, גם מרימים אבנים

יותר טעימים מ-כל המאכלים

זמנים מוזרים בו כולם שוטים

אנחנו היחידים ששרדנו מזמנים אחרים.