23/08/03

הרבה לפני שפתחתי פה את הבלוג הראשון

יושב בבית

מסדר עם אמא את התיק

שבת ראשונה בבית

מאז הגיוס

יושב בחדר

וברגע של שתיקה

מתחיל לבכות

אמא בוכה איתי

אני לא רוצה לחזור לצבא

אני אעשה הכל כדי לסיים את זה

פעם אחרונה שבכיתי 

פעם אחרונה.

28/02/15

11 שנה וחצי אחרי

בדירה משלי

יושב בטלפון עם אמא

מסדר את התיק

לא בוכה

אני כבר ילד גדול

מת לעשות הכל כדי לסיים את זה

ממלא את עצמי במחשבות

כן,

אני לא במקום הכי טוב על כדור הארץ לחיות בו

אבל היי..

זה המחיר שאני משלם בשביל לחיות

זה עדיף מלהיות במחנות ריכוז

או בצפון קוריאה

או ב-50% מהכדור

או להיות חיה נגיד.

ואני באמצע הדרך

אולי כבר אחרי

תלוי מאיפה סופרים

אולי כבר בסוף

"רק" עוד 9 שנים וחצי

"רק" עוד 9 אימונים

אני לא יכול לשאת את זה.

עם אבא אף פעם לא הייתי בקשר טוב

בינינו,

בסופו של יום היה לי חרא אבא

אבל הוא מת עכשיו

אז אין מה לעשות

עם אבא אף פעם לא הייתי בקשר טוב

אבל תמיד

תמיד

לפני הצבא אני נזכר בו

הוא היה משענת שפויה בים של שגעון

הנסיעות איתו לתחנה המרכזית

היו הדבר הכי עצוב עלי אדמות

נסיעות של 20 דקות

שלא רציתי שיסתיימו אף פעם

שידעתי שבסופן

אני הולך למקום שאני לא רוצה

לעוד זמן ארוך

שלא נגמר

זה המחיר שאנחנו משלמים פה

זה המחיר של החיים בישראל

זה המחיר של החיים שלי

ובכל פעם שאני במילואים

אני שובר שמאלה בדעות הפוליטיות שלי

כל *פאקינג* פעם

לא חכם לארגן מילואים לפני בחירות

לא חכם לימין שעומד בראש המדינה

לא חכם למדינת ישראל

זזתי לבכות קצת

שון

מדים זה משמין