לפני הרבה שנים..יותר מידי לצערי 
הייתה ילדה קטנה בת 4-5 שיצאה לשחק על הדשא מתחת לבניין שבו גרה עם משפחתה.
למרות שלא גדלה במשפחה הכי מאושרת שטמנה בקירבה בעיות רבות ואחרות,לא ניתן היה לומר שחייה היו לא טובים ואף נהפוך הוא , היא תמיד הרגישה אהובה על ידי הוריה ובעיקר על ידי אימה.יחד עם זאת זרעי הדיכאון , העצב ,האכזבה והכשלונות היו זרועים עמוק בנשמתה,עדיין היו רדומים ולא צורבים וצרובים כפי שיהיו עם השנים אך כבר ניתן היה לראות שלגדוע אותם כמעט בלתי אפשרי.
וכשאותה ילדה שיחקה לה על הדשא,עברו לידה שני בנים צעירים בני 10-12 לערך וגיחכו בינהם ותוך כדי שהם מגחכים סיננו לעברה "איזה ילדה דובה" והלכו.
ואותה ילדה באמת שלא הבינה למה אמרו לה את אותו המשפט ובכלל למה הייתה הכוונה, היא רק הרגישה פגועה ומושפלת וחזרה לביתה. באותו הזמן אימה אפתה שוב עוגיות טעימות...וברגע שיצאה התבנית הראשונה מהתנור,הילדה הקטנה קיבלה בצלוחית מספר עוגיות לשבת ולאכול מול הטלוויזיה.
מאז ומתמיד הייתי ילדה-נערה מעוגלת...תמיד חשבתי ששמנה מהזן של שמנה-ענקית וכך גם הייתה התחושה וההרגשה הנחותה של הנפש מול הגוף.אך היום ממרומי שנות חיי וכל מה שעברתי..בעודי מביטה בתמונות ילדותי אני מגלה "שהשד לא היה נורא כ"כ ". נכון, הייתי רחוקה מאוד מלהיות עלה נידף או רבע עוף,אבל לא הייתי הגודזילה שחשבתי וגרמתי לאחרים לחשוב שאני.
לו הייתה לי מכונת זמן, אז בוודאות אותו יום בגיל 4-5 על הדשא הייתה התחנה הראשונה שלי בלנסות לשנות ולשפר את גורלי.שכן מעגל הקסמים הנורא,הסבל הנפשי,האישי,החברתי והמקצועי שחוותי ואני חווה עד היום היו ללא ספק חלום רע ולא יותר.
ערך עצמי נמוך הגורר בעקבותיו מטחים של יאוש וביקורת עצמית אין סופית,הינו עונש קשה מנשוא. בעיקר שהוא הופך גם להיות עונשם של אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קמדן