בלי מסכות

את האמת שאני רוצה לצעוק. יש לי פה כבר בלוג... אבל אני מניח שהוא נהפך מאנונימי ללא כל כך אנונימי  וזה קצת שם לי מעצורים בכתיבה שם.

אני כבר כמה חודשים מנסה להתכחש לעובדה הזאת - אני חולה איידס והמצב שלי לא טוב, מאד לא טוב, גיליתי את זה אחרי קרוב ל10 שנים בגלל אירועים שקרו בילדות. מעולם לא קישרתי את האחד ועוד האחד הזה בכדי ללכת להיבדק יותר מוקדם. מעולם אף אחד לא דאג לי. וזאת לא הקצנה. לפי איך שזה נראה מהתרופות וה15 כדורים ליום שאני לוקח ולכל כדור יש שם שמרגיש כמו קללה בכמה שפות בו זמנית, שנה - שנה וחצי לכל היותר. הכי חשוב זה להישמר שלא אחטוף שפעות ודלקות הנמצאות בשכיחות גבוהה כי אז די הלך עליי, כן בהצלחה עם זה. אני לא מוכן להיות בבידוד. כי מה זה שווה? גם ככה הייתי בבידוד כל חיי. למען האמת אני עדיין בבידוד. אף אחד לא רואה אותי, זה לא משהו שהוא חדש לי. אבל כן הייתי רוצה להתאהב, נעזוב את הקטע המיני, כן הייתי רוצה להתאהב ולהיות קרוב לבנאדם בצורה כל כך אינטימית. אני מניח שאני קלוקל בזה. מניח שאני די פגום בקטע הזה, כי גם שאני מאד רוצה אני מצליח להרחיק את כולם.

ועכשיו עקיצת יתוש, שימות המניאק, כבר נותן לי ביסים כמה שעות.

הדבר שהכי קשה לי להאמין עליו הוא שבסתר ליבי קיוויתי יום אחד ללקות במשהו קשה, לא סופני כמובן, שאולי פעם אחת באמת לא אהיה בלתי נראה בבית שלי, לא שזה קורה עכשיו, כי , אני לא מספר. כי איכשהו כל הזרקורים צריכים להיות מופנים כלפיהם וכל מה שהם מרגישים וחושבים חשוב יותר. אפילו בבלוג ההוא, זה שהזכרתי, לא יודעים על הדבר הזה. אני מודה שבחיים שלי עשיתי דברים שאני לא גאה בהם - אבל מי לא? אני מקווה שאוכל לשנות ולהשתנות בזמן שנותר לי. אני מקווה שאוכל יום אחד להביט בעצמי במראה ולהיות גאה. אני לא מוכר לי לוקשים כמו לטוס ולראות עולם כי אין לי כסף ואין לי עם מי, ואני מפחד, אני באמת מפחד פחד מוות. זה מעט מצחיק, שאני כל כך מפחד לחיות אפילו עכשיו שכבר סימנו לי בוי את המוות שלי. אני מפחד ממה שיהיה. הגעתי להחלטה. שלא משנה מה המשפחה שלי לא תהיה נוכחת בזה, המשפחה שלי לא תהיה שם יותר, כי היא מעולם לא הייתה שם, לא רוצה שהיא תהיה בבית החולים, לא רוצה שיצלצלו אליי יותר, אני הולך לעזוב ולצאת מהבית כי די, אני לא יודע כמה אקבל מביטוח לאומי אבל אני אנסה לנצל כמה שיותר את הזמן הזה. אני מקווה שכן אוכל להינות, אני מקווה שכן אוכל למצוא אנשים להישען עליהם, כי אלוהים או מי שזה לא יהיה שם יודע, שאני ממש צריך את זה עכשיו. אבל זה בסדר, אני כבר רגיל. רגיל להיות בלתי נראה. רגיל להיות ההוא שמתעלמים ממנו, או מפנים מבט כאשר עוברים ברחוב. אני מחפש את עצמי. מנסה למצוא משהו שהוא לא כואב ומפוחד אבל אני לא מוצא. לא מוצא שום דבר מיוחד בי. וכנראה שגם העולם אחרת לעולם לא הייתי כזה לבד. אני די בטוח שאף אחד לא יקרא את זה וזה יעבור הלאה בהמון הפוסטים והבלוגים שיש כאן, וזה בסדר, לא, ת'אמת שזה לא בסדר, כי נמאס לי להיות עם מסיכות, נמאס לי להיות שבוי וכבול באותה תבנית ובאותו תכתיב שהעולם המוכר לי מכתיב לי, אני כן רוצה שיקראו , אני כן רוצה שיגיבו , אני כן רוצה שינחמו באמת, לא שירחמו, אני כן רוצה אנשים, אני צריך אנשים. ואם פעם הייתי כותב בבקשה תאהבו אותי, משהו שתפס תאוצה בזמנו. אני באמת צריך שיאהבו אותי, זה נשמע פתטי ואולי מפגר וילדותי, אבל כן אני רוצה להרגיש חשוב למישהו, כי משום מה כלפי עצמי אני לא ממש מרגיש חשיבות. החיים לא הוגנים לעיתים אני שומע אנשים מהדהדים לעצמם, ובכן, החיים באמת לא הוגנים, לא כלפיי לא כלפי אף אחד. אבל אלו החיים. אני לא יודע אם יש לי הכוחות להתמודד עם כל מה שעומד לקרות בעתיד. אבל , אני מניח שאני אהיה חייב באיזשהו שלב.

אני מתחיל להיות אגואיסט בשעה טובה, לחשוב עליי ועל עצמי בלבד, אבל אני מרגיש שאני כאילו הולך כנגד הטבע של עצמי אז אם אני ממש מסתכל עמוק פנימה לתוך הלב זה באמת מרגיש לי כואב ולא טוב. לא משהו שחדש לי - כאב. משהו נוסף שלא חדש לי - בדידות. אבל היי בשביל מה יש איידס? כדי להתגבר על הבדידות לא? לא יודע. אני כן יודע שהייתי רוצה שתהיה לי כיפת ברזל שתוכל למנוע חלק מהחרא שקרה לי בחיים, כי אני פשוט לא יודע לזהות משהו טוב, משהו שיכול לגרום לי להיות מאושר.