בלי מסכות

אמרתי לעצמי לפחות בשנה וחצי, בשנה הזאת, אני אעשה בשביל עצמי דברים שיעשו לי טוב, אולי ללמוד שפה חדשה ואולי להתאמן יותר ברצינות... להרגיש טוב עם עצמי. מצאתי את עצמי באמצע הלילה מייחל לבכות, באמת רוצה לבכות ללא הצלחה. אני מרגיש שהלב שלי חלול וכל הדמעות והכאב שמצטבר לו שם לא יכול לצאת כי ישר מחליק למטה אל תוך הבטן ואז כל החרא יוצא. כמובן שבכאב. אני איבדתי את התקווה שמתישהו העולם באמת יסובב את גבו אליי ויראה אותי באמת. התייאשתי מכך שבאמת אוכל למצוא אהבה בשנה - שנה וחצי הזאת. מרגיש כמו חלוץ מרכזי ללא כדור, בלי עבודה, בלי שום סיבה שתחזיק אותו בחיים מלבד הרצון לחיות עצמו שמשום מה כרגע הוא די חסר. אני לא יודע איך לעשות את זה. לא יודע איך לחיות. גם עכשיו , כשיש לי את כל הלגיטימציה להיות חסר מעצורים ולהתפרע, לא יודע איך עושים את זה, אין לי עם מי. אני מרגיש חלש ופתטי, מרגיש  בודד.

פעם דמיינתי את עצמי אדם שמצליח בכל מה שירצה ויחצה ויצלח את כל המכשולים רבים כשיהיו ללא כישלון. אני מניח שהפנטזיה הזאת די התנפצה לי בפנים. אני כבר לא מנסה יותר מידי, לא מנסה כמו שהייתי רוצה לנסות, אני מניח שהכל פשוט שואב וגוזל ממני כוחות שלא חשבתי שקיימים בכלל, והכוחות נבלעים לעזאזל למקום שגם ככה לא אצליח לשלוף אותם ממני כי הם כבר לא שם. ויש דמעות שרוצות לצאת ולשחרר את עצמן מהמקום הנוראי ההוא שכבל אותן שלא נתן להן להביע את דעתן ואת עצמן, מצחיקה העובדה שאני עושה בדיוק את מה שהרגשתי כל החיים שהחברה עושה לי. החברה הייתה נוראית כלפיי, אני לא מרחם על עצמי, אין לי מה לרחם כל מה שקורה מגיע לי, כי ככה זה, לאנשים רעים קורים דברים רעים. כי לאנשים שאין להם שום יעד וכיוון בחיים חבל על החמצן שעובר מנאדיות הריאה למחזור הדם והלב וחלילה בחזרה . גם ככה כל מה שהם יודעים הוא לנשוף דו תחמוצת הפחמן.  אז אולי לדבר בשפה גבוהה זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות ולהישמע כאילו אני יודע ומבין על מה אני מדבר אבל בעצם זה לא ככה. אני לא יודע מה קורה יותר בעולם שלי.

רוצה לצעוק חזק כל כך אבל הכל מונע ממני להוציא קול. נראה כמו כפיל של חנוך רוזן, לא מוצלח במיוחד ולא יפה במיוחד...

אני צריך מישהו לדבר איתו. זה קצת מצחיק איך במעט שיטוטים שלי בבלוגים כאן ברשת, לא מעט עלתה הבקשה לדבר עם מישהו ואנחנו פשוט מפספסים אחד את השני/יה. אולי ככה זה גם מתרחש בחיים שאנשים טובים נופלים לידיהם המשחרות לטרף של הרעים וחלילה חוזר על עצמו רק הפוך. לא יודע. אולי זאת הדינמיקה הקבוצתית של העולם כאילו העולם שלנו נמצא במעין מרכז הערכה במערכת השמש הקטנה שלנו. זה לא משנה, כי גם ככה אף אחד לא יבחר בנו. לא ממש הצלחנו להוכיח את עצמנו. אולי אני מדבר על עצמי. אני לא הצלחתי להוכיח את עצמי. לא הוכחתי את עצמי כלפי עצמי. מעולם. זה קצת עצוב לכתוב את הדברים הללו בידיעה המרה ההיא. אני רוצה כלב, אבל ממש רוצה כלב שאולי יגרום לי להרגיש פחות לבד, רוצה ללמוד משחק, לא שאני חושב שיש לי עתיד בזה אבל שיהיה. אני רוצה להרגיש קצת יותר טוב לפני שהכאפה ההיא תבוא. לא שאני מפחד ממנה{עכשיו בכל אופן} אבל לבטח כשיגיע הרגע אפילו הביצים שלי ישקשקו.

לא יודע איך להעביר את היום הזה ואת השבת הזאת...