אז יש לי שנה לחיות. שנה וחצי אם אתם קטנוניים ואופטימיים. נמאס לי מהעובדה שאף פעם לא קורה לי שום דבר טוב בקטע הרומנטי. נמאס לי שאף פעם אני לא פונקציה בעיני הצד השני לאיזה קשר, לאיזה משהו. נמאס לי שאני תמיד אהיה ההוא שיסתכלו מעליו ויראו דרכו. אני כן רוצה לאהוב. כן רוצה להתאהב, ואולי זה אגואיסטי מצידי כי אני במילא אנפח נשמתי בעוד זמן לא רב אבל, גם לי מגיע לאהוב ולהתאהב ולהיות עם בנאדם בימים קשים ולהתכרבל עמו ולהכין לו אוכל, לא? או שאסור לי בגלל שאני בעל זמן קצוב? או בגלל שכולם רואים דרכי?
אולי לא נועדתי לאהוב ובאמת לחוות מה זאת אהבה, אולי זה ישאר אצלי לעולם ועד כמעין דבר שאף פעם לא אשיג. אני לא רוצה שירחמו עליי , ואפילו שזה נשמע ככה ומשתמע מהטקסט ממש לא, אני פשוט מתוסכל מעצם העובדה שדברים טובים לעולם לא קורים לי, ואני תמיד אשב ואצפה בכיליון עיניים כמו ילד שמחכה לחג המולד ולא מסוגל להתאפק ורואה את כולם מקבלים מתנות ורק הוא נשכח איפשהו בתהום הנשייה, מסתבר שהיה ילד רע וסנטה לא הגיע....
נמאס לי לבלות לילות שלמים ולבכות את הנשמה, ולהקיא דם, ולהיות רווי ומוקף בפלאשבקים, נמאס לי להרגיש את הניכור והקור של המיטה מהצד הריק שלה, מהחלל הלא מלא שלה, מהמקום הלא תפוס. נמאס לי להתהפך לצדדים ולא למצוא את עצמי ,ולא את הבית שלי, ולא כלום. נמאס לי לזעוק שגם אני צריך אהבה וגם ככה אף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה. נמאס לי להיות ההוא שתמיד ידרכו עליו ותמיד ייעזרו בו כי מה לעשות זה מי שאני, נמאס לי להיות ההוא שינצלו אותו כשאין להם דבר יותר טוב לעשות. נמאס לי להיות לבד. נמאס לי לא לחוות את זה. נמאס לי שדברים שכן יכולים להיות פשוט לא מתרחשים. נמאס לי... זה כבר לא משנה שאני אגיד שנמאס לי מהחיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
