Jag kanner mig vid liv efter en lang somen
{I feel alive after a long sleep}
בוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שכל החלומות שייחלת שיתגשמו במשך כל חייך קורים במציאות. אתה משפשף את העיניים כלא מאמין , חושב שהינך כלוא בגבולות חלום דמיוני.
אט אט אני מתחיל להבין שבעצם לפוטנציאל שיש לדברים הוא מה שעושה את ההבדל, הוא בעצם כף המאזניים שבעצם קובעת האם דבר מסוים יתקדם לכיוון א' או ב'. הפוטנציאל עצמו יותר חשוב מעצם הדבר שמתרחש וקורה. אני חושב שאני מתחיל לקלוט ולהפנים שבעצם יש לי דברים טובים שקורים לי בחיים. אני מעולם לא חוויתי את מה שאני מרגיש ביומיים האחרונים, לא בעוצמה כזאת, לא בתדירות כזאת, לא בשיכרון חושים כל כך משכר. אני חושב שאני מתחיל לאבד את עצמי למשהו שהוא יותר טוב, יותר גדול, חלק שהוא לא רק אני וממני. אך עם ההיאבדות מבצבץ הפחד שמה יקרה אם כל כולי אאבד בתוך הדבר הזה או שלא אקבל שום דבר ורק אתן? מה אם אגלה שיום אחד אני כבר לא אזהה את עצמי עוד במראה? אני מפחד לאבד את הדבר הטוב הזה ובאותה נשימה מפחד להרוס אותו כי הכל כרגע במצב כל כך עדין ושברירי. אני מפחד שפשוט אחנוק את הפוטנציאל, והפוטנציאל הוא הדבר הכי חשוב.
פוטנציאל קשה ליישם או להוציא זה מצריך שנים של עבודה אינטנסיבית ויומיומית אז בד בבד שאתה נתקל בפוטנציאל ונניח אתה הורס אותו, מה הסיכוי שיבוא אחד אחר? היו לי כמה פוטנציאלים בחיים שהרחקתי אותם, הרסתי אותם, חנקתי אותם, כמובן שזה נעשה לא בכוונה, זה נעשה כי יותר מידי רציתי את הפוטנציאל. כל כך רציתי להפוך את הפוטנציאל למשהו שכבר יש במציאות. להפוך את הדבר ההיולי, הגולמי למשהו מעובד, מפותח , מושרש.
אפילו את הרקע של הפאלפון שיניתי... כמו שכבר אמרתי מתחיל לאבד חלקים מעצמי. זה מפתיע אותי שאני ממש לא חושב על דבר X כמו שתמיד היה קורה במקרים הבודדים שיצא לי להיתקל בפוטנציאל בעבר אלא אני חושב על דבר Y. זה מצחיק איך זה נתן לי כל כך המון אנרגיות , אם זה אחרי חודשיים פלוס שלא ניגנתי - היום מצאתי את עצמי ליד הפסנתר מלחין משהו חדש במיוחד בשביל הפוטנציאל שאך ורק הוא ישמע. קרעתי לעצמי את הגוף רצתי היום יותר מהר ויותר זמן. שפורפרת הוולטרן מוכנה לפעולה למחר במידת הצורך. הדבר הכי מדהים הוא שעצם ההגעה והפגישה עם אותו פוטנציאל ושיחות הנפש העמוקות והחודרות עמו בעצם גורמות לך להבין מה אתה רוצה בחיים. זאת אומרת, לא בדיוק להבין מה אתה רוצה בחיים ככלל אלא להיות ממוקד יותר על סעיפים קטנים ומסויימים שאף אחד לא מייחס להם חשיבות כי הם טריוואליים. מתחיל להיות לי טוב ואני מפחד שזה יהרס. זה הפחד הכי גדול שלי, שהדבר הזה, הכל כך מדהים הזה ילך לאיבוד בשלב מסוים ואהיה אבוד ללא מצפן שיכוון אותי לדרך הנכונה. היום אפילו לא חשבתי על הזמן הקצוב. הזמן הקצוב הוא לא חשוב לא כשיש את הפוטנציאל, את הסיכוי הזה, את המקום המחובר הזה כל כך אחד לשני...
אולי אני מתאר שלב של התאהבות מי יודע... אולי אני בעצם מנסה להביע דברים שגם לי קשה להתמודד איתם ולתת להם שם ומילים כי אני אפילו לא יודע איך לקרוא לאותם דברים. ואולי אני פשוט מרגיש שעצם ההישענות על אותם דברים והחזרה עליהם שוב ושוב כמו מנטרה, מוטו לחיים בעצם יגרמו לאותו דבר להתגשם, אולי אני מתפלל? מי יודע. וזה לא שאני כזה חסיד גדול של אלוהים וחבריו. זה מרגיע אותי אבל, והעובדות הפיזיולוגיות שכרגע מתרחשות אצלי בגוף לא משקרות.
אני משתגע מרגעי ההמתנה והפרופיל הנמוך, משתגע מרגעי חוסר התשובה המטריפים את הדעת והכי משתגע מהמחשבות השוצפות את ראשי כמעין ים סוף שחצי אחד נערם על חציו השני כמעין תריס שנסגר.
אולי עדיף שאלך לישון...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
