בלי מסכות

אז מפה זה מתחיל, בדיוק מפה, מהנקודה שבה הלב מאיים להתפוקק מרוב הדם הרב שלא זולג ממנו החוצה. מאיים להתפוצץ ולהותיר אחריו הרס וחורבן של חיים שלמים מהולים בכאב ודם. וכשזה כמעט מתחולל, כמעט מתרחש, משהו מבפנים עוצר את התהליך מלהשלים את עצמו. הכל נעצר בדיוק בנקודה הכי כואבת שבה אתה לא יכול להבדיל בין שמאל לימין. בין שמיים לקרקע. בנקודה שבה אתה מלחיל לאבד את נקודות הצפון ואת האחיזה במציאות. אפילו הדמעות לא יוצאות כי כל דבר כל כך כואב שהגוף כמעין מנגנון ביולוגי מנתק את עצמו משאר הפעולות החיוניות האחרות. הכל בכדי למנוע את תחושת הכאב. אתה אבוד בעולם שבו דמעות וכאב לא מתקבלים על הדעת כי אף אחד לא רוצה באמת להבין ולחוש אותך. הגעת לנקודה שכבר נמאס לך אפילו לשתף או לדבר על זה. האדם שהיה כל הזמן  עם תקווה כבר ללא אחת כזאת, כבר ללא שום מצבור של כוח שייקדם אותו קדימה. אתה לומד המון שפות בכדי לדעת לתאר במדויק מה אתה מרגיש וחש, אולי מנסה למצוא פיתרון בין המילים ובין התרבויות האחרות. ואולי המוות זאת המילה האחרונה שמחכה לך. אם יש דבר אחד שבטוח בחיים האלה זה מיסים ומוות.

אולי תפסיק להיות אתה... תתפוגג, תדהה בצבע אוויר העולם, תימוג בין חוסר האכפתיות שיש לאנשים להציע, תתנדף בהתעלמות הבורים ממה שהם לא מכירים ומזהים במסלול חייהם הקטן והצר. אולי תעלם לעד בכדי שיהיה טוב לעולם הזה...