בין השורות- סיפורים בהמשכים

פליטים-

פרולוג-

מוזיקה עדינה נשמעה מכיוון תיבת הנגינה שנחה על שידת השליה שלי, צליל עדין ושקט, פסנתר אולי. עצמתי את עיניי וניסיתי להתרכז במנגינה, להרדם. 

פתאום זה קרה, כל שריר בגופי הצנום נדרך והכל קרה מהר מידי. 

אמא נכנסה לחדר שלי ועל פניה הבעה מבועתת, אחריה נכנס אבי, הוא עטף אותי בשמיכה דקה ונשא אותי על ידיו החסונות אל מחוץ לבית. 

"מה קורה פה?" שאלתי את הוריי בניסיון להבין מה מתרחש, קולי גבוה מעט מלחישה. 

"בכל יהיה בסדר... הכל יהיה בסדר..." מלמלה אימי יור לעצמה מאשר אלי. 

בחוסר אונים מוחלת הפנתי את מבטי אל אבי, הוא חייך אלי חיוך רגוע והרגשתי שהוא לוקח נשימה עמוקה.

"הרבה שינויים קורים עכשיו, אבל חשוב שתזכרי מי את, מי אנחנו." 

אז לא הבנתי את משמעות דבריו, לכן הרשתי לעצמי להניח את ראשי על חזהו החסון בזמן שהוא ואימי צעדו במהירות אל העיר העולה כולה בלהבות. 

מאז אותו לילה כבר לא שמעתי את צליל תיבת הנגינה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

למה אתם לא מגיבים על הסיפורים שלי? הם לא טובים???

אני צריכה את הביקורת שלכם כדי לשפר אותם....