כולכם ידעתם שיש שתי עונות חדשות של עלי ג'י מהשנה האחרונה ולא סיפרתם לי.

והנה אני גלמוד וערירי קורא אנה קארנינה במקום לראות את זה.

אתם חבורה של שקרנים צבועים.

תחפושת לפורים - CHECK.

אני נורא אוהב שיער מתולתל. יש בבנות מתולתלות לפעמים כזה חן שאני יכול להסתכל עליהן כמה דקות וממש להרגיש כמו עבריין מין אותנטי.

זה גם מזכיר לי את נועה.

באנה קארנינה וורונסקי ואנה מתאהבים בריקוד אחד. זה נראה לי די צ'אנקי וגבשושי - לא אמיתי. עובדה, אפילו להתאהבות הכי קצרה ומהירה בחיי הקצרים לקח חודש וחצי בערך לצוף אל פני השטח.

מה זה משנה?

כל הזמן הפנוי הזה עושה לי געגוע ללשבת מול המסך, מכורבלים בשמיכה ולהעביר תלתלים בין האצבעות שלי.

אז אהבתי שוקו, עכשיו תה.

YOU WANNA GET HIGH?

גבולות מס' 2.

אני מביט מהחלון ושם לב שהנוף מולי מתחלק לשתי שכבות. כבר שנים שאני בוהה מהחלון שלי בנוף והנה פעם ראשונה שאני שם לב לזה.

בעצם אולי זו לא הפעם הראשונה. אם אגיד שבמרוצת השנים התבוננתי אל הנוף וזיהיתי שתי שכבות פה ושם, זה יהיה נכון. שוב אני צולל לעמימות הזיכרון - באיזו קלות אני יכול לפסל את העבר שלי מחדש בלי שאיש ידע.

בכל מקרה, הנוף הקרוב הוא חד ובוהק. צבעיו ברורים והפרטים קופצים לעין. 

הנוף הרחוק נראה כמתחבא מאחורי מסך שקוף למחצה.

הצבעים לא בדיוק דהויים, יותר מקבלים גוון כחלחל, מעין פילטר כחול.

כמו בסרט אנימציה ישן - כשהחלקים שעומדים לזוז צבועים בצבעים חזקים יותר והרקע חלש יותר.

זה הכל בגלל השעה.

כי שעה זו רק זווית שונה של כדור הארץ אל מול השמש.

שעה זו רק צורה אחרת בה האור נשבר לפני שהוא מגיע לעיניים שלי.

הייתי רוצה להתחיל ללכת, עד שאעמוד בדיוק על הקו שמפריד בין הנוף הקרוב לנוף הרחוק - אבל בשביל זה אצטרך מישהו שיסתכל מהחלון שלי על הנוף.