אני חושבת שהמטרה בלהיות זוג היא לנצח את העולם יחד.
למעשה לא רק בלהיות זוג, אלא בלהיות בקשר כלשהו, המטרה היא להרוויח מהקשר ולא להפסיד ממנו, וקשר הוא חיובי אך ורק כששני הצדדים "מנצחים".
איתך אני לא מנצחת כבר הרבה זמן. הרבה זמן שאני מרגישה שאני רק מפסידה ומפסידה ומפסידה וזה אפילו לא כי עשיתי משהו, אלא פשוט כי אתה לא מסוגל אחרת.
אתה לא מסוגל לתת לשנינו לנצח. ואתה מעדיף בהרבה שאם לא רק אתה תנצח, אז ששנינו נפסיד.
אתה גורם לשנינו להפסיד באופן אקטיבי, עם כל הדרמות והסצינות והטרור הרגשי והחלקים שאתה אפילו לא מוכן להודות שאתה עושה, אבל רק תשאל את כל מי שמסביב, את כל מי שאי פעם היה שם.
את האריה שבתקופה שיצאנו כל יום היה רואה איך אחרי הסתכלות בפלאפון מצב הרוח שלי יורד, וישר שואל מה קרה איתנו הפעם.
את אורנג' שאתמול חווה טעימה על קצה המזלג.
ואל תשאל את אלו שסיפרת להם "מה קרה"! לא, הם לא היו שם!
הם מוזנים רק מהמידע המוקצן ומעלים הפרטים שאתה מחליק להם לגרון, עם כל אותן התבכיינויות והתמסכנויות והתמקדות בכל מה ששולי.
אני "ארסית" לדעת בן? שאלת את עצמך פעם למה?
הוא הרי הוזן ממך!
אבל הוא לא היה שם.
אם היה, והיה שומע, והיה צריך להתמודד, מה לדעתך היה אומר?
ואחרי כל ריב אתה בסוף עוד מעז להגיד "אז תנתקי איתי קשר", במין התנשאות כזו שאומרת שלעולם לא אעשה זאת, ושאם אפילו אשקול את העניין, זה כי לא אכפת לי ממך כלל.
אז אתה יודע מה?
זוגות נשואים לפעמים מתגרשים לאחר שנים למרות שאכפת להם נורא אחד מהשני, אבל נמאס להם לריב, או לחיות בצורה מסוימת.
ואתה יודע מה עוד?
לי נמאס.
כל פעם שאתה אומר את המשפט הזה, אני כבר רוצה לקום וללכת, ולהגיד אחרי "ברוך שפטרנו".
פשוט, "ברוך שפטרנו מעונשו של זה".
כי זה כבר לא לפעמים, זה כמעט תמיד, שלהיות אכפתית כלפיך מרגיש לי כמו עונש.
וזה לא קשור אליו, תבין.
אני לא מדברת בכלל על מה שניסית לריב איתי עליו אתמול, על סקס ועל אהבה.
זה לא בגללו.
וזה גם לא בגללי.
זה בגללך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Femme de la creame