כמו שאתם יודעים, אני בלוגר חדש בישראבלוג, ולאחרונה שוטטתי הרבה בבלוגים כאן. 

אני חייב להגיד, לפחות חצי מהבלוגים שנתקלתי בהם עוסקים בהרזייה, בדיאטות, ספירת קלוריות והתעסקות אובססיבית של הכותבות באיך שהן נראות.

אני מבין שנשים רוצות להרגיש שהן נראות טוב, אבל פה זה לגמרי יצא מפרופורציות. זה נראה שהחיים של הבנות האלה סובבים סביב קלוריות של מלפפון. אפילו שהן מתייחסות לזה כהפרעת אכילה, אני רואה בזה נרקיסיזם והתרכזות חולנית בעצמן.

אני יודע שקיים מודל יופי מערבי ששואף לרזון ולעצמות בולטות, ושבנות נתונות תחת לחץ להגשים אותו, אבל ברגע שאתן הופכות את כל החיים שלכן למרדף אחרי זה, אתן למעשה הופכות לבחורות ריקות מתוכן וחלולות. גם אם תגיעו לגוף המושלם שאתן רוצות, אף גבר לא ימצא בכן עניין מעבר לעניין הפיזי המובן מאליו. 

זה די אירוני. השאיפה שלכן להיות רזות ולהוות מושא לתשוקה והערצה למין השני גוררת אתכן להפרעות האכילה האלה, והפרעות האכילה האלה גורמות לכן להיות פחות מושכות מבחינה מנטלית, כי האישיות שלכן סובבת סביב זה, וההגדרה העצמית שלכן מסתכמת במשקל ובהפרעה שאתן לוקות בה. 

דפוס שחוזר על עצמו בקרב הבנות האלו, הוא הרומנטיזציה שהן עושות להפרעה החלולה שהן פיתחו לעצמן. בנות רבות מפרסמות תמונות טאמבלר מושלמות אך מלאות פילטרים, שהן מכנות אותן thinspo, ז"א הרזון בתמונות מהווה עבורן השראה. הן מתייחסות להפרעה כאילו זה משהו יפה, נשי, מושך, אפילו סקסי. זה עצוב שהן לא מבינות כמה זה רחוק מהמציאות. כמה הן מענות את עצמן לחינם, איך הן הופכות לקליפות ריקות של נשים שלא מסוגלות להתעסק בדבר מלבד בעצמן ובמראה שלהן.

לגבר אמיתי ומושך כמו שאתן מחפשות, לא ישנה 2 קילו פחות 2 קילו יותר. הוא יעדיף אתכן עם קצת בטן ויריכיים, ובעלות תחומי עניין ומוח חריף, מאשר קליפות רזות ויפות של בחורות משעממות שאי אפשר לזרום איתן לגלידה או לקחת אותן למקדונלדס. 

למען האמת לא חשבתי שזו תופעה כל כך שכיחה, אבל עכשיו שאני חושב על זה אני מבין כמה זה מסתדר עם העולם והתרבות של היום. תרבות של כסף, יופי, זיוף, ושקרים. השעמום חוגג, ולא נשאר שום דבר אמיתי להתעסק בו. אנשים חושבים שאם הם יממשו את האידיאל שמוכרים להם בפרסומות, תהיה להם משמעות והם יהיו מאושרים. זה לא יקרה לעולם, כי האידיאל הזה הוא שקר.

אז בהצלחה במירוץ העכברים. 

(הערה: אני לא מתכוון לבנות שיש להן עודף משקל רציני, גם אני הייתי במקום הזה ועשיתי את השינויים שהייתי צריך בשביל להגיע למקום בריא יותר).

אני יודע שאמרתי שאפסיק לכתוב, אבל ברגע שראיתי את התופעה הזו חוזרת על עצמה, בער לי לכתוב על זה.

זה פייק. כתבתי פוסט ארוך ומפורט על למה מה ואיך, ואחרי 5 דקות קיבלתי תגובת נאצה.

אין בי עניין או חוסן נפשי לעמוד בסערת תגובות מרושעת שנוגעת לזהותי האמיתית.

מעודד אותי שישראבלוג לא מהווה חלק מחיי באופן כללי, כי כאן הוכחתם שאתם חרא של בני אדם. צרי אופקים וזדוניים מעבר למה שהייתם רוצים לחשוב. אולי לא כולם, אבל מרבית המגיבים. 

היו שלום