שלום יומן.

ארוחת החג של ראש השנה הייתה לי מיוחדת ואפילו משמעותית השנה.

הורי המבוגרים גרים בצפון הארץ ואני נסעתי אליהם עם כלבי החמוד. 

ישבנו שלושה אנשים סביב שולחן עם מאכלי חג מעטים שאימי קיבלה מהדודה המבוגרת שלנו.

אימי מעולם לא הייתה בשלנית גדולה, ולכן שהיא קיבלה אוכל מדודתי היא הסתפקה בו. 

אני מעט הופתעתי מהשולחן הדל. אך אני משער שפיציתי על כך כאשר לקחתי מנות כפולות מכל מאכל.

אני בדרך כלל לא משתף את הורי בשום דבר מחיי האישיים. והם מצידם בדרך כלל לא שואלים שום שאלה מעמיקה שכוללת רגש.

זו המשפחה שגדלתי בה. אף אחד לא משתף ואף אחד לא מגלה את רגשותיו. 

אנחנו יכולים לדבר על מצב החסה בשטחים והמצב המדיני באפריקה כמעט בהתעלות רוח. במהלך הימים הבנתי שזה בגלל שבכך השיחה מתמלאת במילים ריקות וזה מביא הקלה גדולה לכולם.

אני לוקח טיפולים רגשיים כבר כחצי שנה, ובהם שיתפתי את המטפלת שלי בכך שאני לא מספר כלום להוריי ואפילו מסתיר מהם.

ביחד הגענו למסקנה שהורי הם יותר מידי ביקורתיים ולא מכילים, ולכן אני לא רוצה שהם יהרסו לי את החוויות.

למשל הייתי בחוג תיאטרון לפני כשנה. זה היה חוג רציני עם הצגת סיום בסוף, אך לא סיפרתי להם דבר.

נחזור לארוחת החג.

אני החלטתי לשתף אותם במשהו אישי, פשוט היה נמאס לי מהשולחן המנוכר הזה. סיפרתי להם על שיעור יוצא דופן שלימדתי בבית הספר.

בשיעור גרמתי לתלמידים להיזכר במאורעות השנה מהאחרונה בחייהם, והם רשמו על חוויות טובות ורעות שקרו להם.

בחלק השני של השיעור התלמידים רשמו את הזכרונות, החוויות והתכונות שהם רוצים להיפטר מהם בשנה החדשה.

אני הבאתי שקית זבל גדולה וביקשתי מהתלמידים לזרוק את הדף עם החוויות הרעות.

אני חושב שזה היה אחד השיעורים הטובים ביותר שלימדתי. לא מעט תלמידים עברו חוויה משמעותית והיו כמה שראיתי בעיניהם שהפתק שהם זורקים מוריד להם עול מהלב.

סיפרתי זאת להורי בשולחן החג.

אמא שלי אמרה שזה מזכיר לה איזושהי תוכנית מצחיקה בטלוויזיה (חדר 101), היא אמרה שבתוכנית המנחה מבקשת מהאדם לספר את מה שהוא רוצה לזרוק. היא אמרה שזה יוצא ממש מצחיק ואני הייתי צריך לבקש מהתלמידים לשתף את הכיתה במה שהם זורקים.

אמרתי לה שאני לא חושב שזה נכון כי אלו חוויות אישיות ואני מעדיף שהתלמידים יכתבו ממקום אישי ולא שירגישו צורך לעשות רושם על אחרים.

אימי התבצרה בדעתה, ואמרה שלדעתה אני הייתי צריך לבקש שהילדים ישתפו. ואז היא הודיעה בנחרצות שהשיעור הזה היה שיעור מפוספס.

אני התחרפנתי.

על אמא שלי והשגעונות שלה אני יכול לכתוב שני ספרים, לכן לא אתחיל בזה.

הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה: "האם אני אי פעם הסתכלתי בבית שאת תכננת (היא אדריכלית) ואמרתי לך שהבית הוא פספוס?"

היא אמרה שלא. ואז היא הודתה בקול רפה שזה מעליב.

אבא שלי היה נבוך מפרץ הרגשות וניסה להרגיע. אני לא נתתי לו.

אמא שלי עדיין לא סיימה והיא נסתה שוב.

היא הביטה בי ואמרה לי שהיא עדיין חושבת שהילדים היו צריכים לשתף, ושהשיעור היה פיספוס.

שוב הסתכלתי עליה ואמרתי לה שביום שהיא תעמוד מול כיתה עם 40 תלמידים היא תוכל להעביר עלי ביקורת, לא לפני זה.

היא הסתכלה לי בעיניים, אני הסתכלתי עליה.  ובכך זה הסתיים.

הייתה שתיקה רועמת של דקה, ואז המשכנו לאכול. בשקט ללא הרמות קול. 

"תעביר את המלח", "הרוגלך ממש טעימים", "איך הסלט?", "יש עיתון?"

בסוף הארוחה, נכנסתי לחדר והרמתי את ידי בשמחה. ניצחתי.