אני נוהג להגיע בימי שישי אחר הצהריים לגן השעשועים שנמצא מול ביתי.

אני מתיישב על ספסל מוצל ומסתכל מהצד על ההמולה כאילו אני צופה במחזה קסום.

ילדים וילדות מבוגרים ומבוגרות- כולם מתערבבים והולכים לאיבוד בעולם שבו עכביש ענק, ספינת פיראטים וברווז צהוב חיים בשלום זה לצד זה.

לאחר כמה דקות של ישיבה מבטי מתמקד בילדה חמודה. הילדה כבת 6 עם שמלה ורודה מנוקדת בעיגולים לבנים.

אני מסתכל עליה כמה רגעים, ולפתע היא שלי. היא ביתי. וכך בבת אחת אני מפסיק להיות צופה מהצד והופך להיות חלק מהמופע.

אני עוקב אחריה באהבה כאשר היא עוברת ממתקן למתקן, מביט בה בחשש שהיא עולה על ספינת הפיראטים הגדולה, ומחייך שהיא צוחקת לאחר הגלישה המהנה.
אני מדמיין אותה גדלה והופכת להיות אישה, וליבי מתמלא גאווה. אני נושם אותה לתוכי, והיא מחממת את גופי.

לפתע אני קולט שאיש זר מתקרב אליה. אל תלכי איתו, ילדתי, הישארי שלי!

האיש הזר מחייך ואוחז במהירות בידה. באותו רגע, ממש כהרף עין אני מפסיק להיות אביה של הילדה וחוזר להיות צופה במחזה.

אני קם מהספסל, אוחז בשקית הפלסטיק הישנה וממשיך בדרכי. לבדי.