במהפכת סדום ועמורה היה דרוש מספר מסוים של צדיקים, על מנת לא להחריב את שלושת הערים. ברמה הגלובלית דרושים מספיק צדיקים על מנת לתת הצדק לקיום שלנו.
אבל החטאים לא נגמרו גם לאחר שהחל מטר של להבות.
אז הגאולה לא תגיע, ואין מי שיבדוק וישגיח מי ליבו טוב וראוי לקחת על כתפיו את אחריות הטוב שבעולם ויסבול למען האחרים.
לכן הסבל שלי הוא לא סבל. עצבות, מכאובים פיזיים שלא מניחים, ואני משתמשת בהם כתרוצים לפאסיביות. שיבוא המשיח. ועד אז, רע כאן, וסבל תמיד יהיה קיים. אבל לעצום את העיניים זה לא פתרון. גם לא לברוח לספרים או כדורים.
מה עושים מה עושים מה עושים. אקטיביות, וגם לה יש גבול. ומה אם אנחנו חלשים מהרעיונות שאנחנו רוצים לבצע?
כינוי:
דוניה ראדינסקי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
