welcome to my blog...

"את לא יכולה לעצור את החיים שלך" למה לא?

אז הכרתי מישהו מתוק אמיתי יותר קטן ממני בכמה חודשים.. לא הטעם שלי אבל סבבה... יצאנו לדייט והיה מעולה.. כשחזרתי הביתה אמרתי לעצמי למה את צריכה את זה.. חשבתי שאולי לא מצאתי חן בעיניו והוא לא יתקשר אבל טעיתי.. עשיתי הכל כדי לדחות את הפגישה איתו... אבל אחרי שקראתי את הבלוג של אוריה http://cafe.themarker.com/post/1499676/ הבנתי שלמרות שאסור לעצור את החיים אני את שלי עוצרת לשנה.. אז קבעתי להיפגש איתו והסברתי לו את המצב.. אמרתי לו שבשנה הקרובה לא מתאימה לי זוגיות אני לא בנויה לזה כרגע.. משום מה הוא נראה לי מאוכזב.. לא ברור למה.. כשחזרנו הביתה וירדתי מהאוטו אמרתי לו את המשפט הכי אמיתי לדעתי.. "יש עוד הרבה בנות כמוני ואפילו יותר טובות.." ואל תשכח הכל זה לטובה".. 

זהו ככה נגמר עוד פרק..

אני כן עוצרת הכל עד ינואר 2012 אז הבדיקה שתקבע האם הוירוס או יותר נכון המחלה כי אני לא יכולה לשקר לעצמי מדובר במחלת מין  בנסיגה או לא.. 

"אז אולי פשוט תקפצי מהחלון.."  זה מה שאמא אומרת לבת שלה.. כייף ככה להתחיל את צהרי שבת.. 

היה לי ריב מאוד גדול עם אחותי... והכל התחיל בגלל שטות.. כי לקחתי לה 2 זוגות גרבים בטעות..  אני כבר מזמן טעונה עלה והכל פשוט יתפרץ מדבר קטן.. ההורים התערבו וכמובן שאני יצאתי האשמה בהכל כרגיל.. אמרתי דברים די קשים לאמא היא אמרה שאף אחד לא אשם במה שעובר עלי שאני האשמה היחידה והכל בגלל שאני לא משתפת אף אחד ותמיד שומרת הכל לעצמי.. ולא קל לשמוע מאמא שבלל שאני לא משתפת בגלל זה אני בודדה בגלל זה אני לבד.... אמרתי לאמא את מה שנמצא אצלי בסתר לבי.. שאני נאחלת לעצמי למות כבר.. ושהם זה היה תלוי בי הייתי מזמן יורה לעצמי כדור בראש ואז היא ענתה לי "אז אולי פשוט תקפצי מהחלון.."  לא ציפיתי לשמוע את זה מהאמא שלי... אני כבר שנים מאחלת לעצמי מוות ועכשיו זה הרבה יותר הגיוני.. 

אני נמצאת כרגע במצב נפשי לא פשוט לא קל לחיות כל יום בפחד שאולי הוירוס האידיוטי הזה יתפתח לסרטן.. אני כבר 3 חודשים לא מוצאת את המקום שלי.. אני כבר 3 חודשים חיה מיום ליום במחשבה שיכול להיות שהכל יגמר..

אני מידיי יום משחקת אותה שהכל בסדר ומבפנים אני מרוסקת לחלוטין.. אני כל כך רוצה להחזיר את הגלגל חצי שנה אחורה.. לפני שהכרתי אותו... 

אני כל כך רוצה להתעורר בבוקר והבין שהכל היה חלום.. אבל המציאות הזאת לא בשבילי.... כל החרדות שעוברות עלי.. גורמות להיות מאוד לא מרוכזת מאוד חסרת סבלנות..  והדרך עוד מאודד ארוכה.. 

אז במקום להיות מאושרת שאני מתחילה ללמוד מחר אני כבר בכלל לא יודעת אם בא לי להתחיל ללמוד.. אבל כבר מאוחר להתחרט.. חבל על הכסף שכבר הלך..  הלימודים האלה מתחילים בתקופה כזאת גרועה..  אני באמת שלא יודעת מה לעשות פשוט לא בא לי להתחיל ללמוד.. להכיר אנשים חדשים.. בא רע מאוד כרגע.. 

החיים ממשיכים אם אני ארצה או לא.. 

בנתיים הם ממשיכים איתי.. מי יודע לכמה זמן.. 

שבוע טוב.. 

יש לי הרגשה כאילו כרגע נחתה עלי לבנה במשקל שני קילו.. אני מאוד לא רגועה בימים האחרונים ומאוד לא מרוכזת.. קשה לי להסביר את מה שאני מרגישה את כל הבלבול החוסר ודאות שאני חשה כרגע..  אני יודעת שכל מה שאני עובדת כרגע זה באשמתי.. הכל הגלל ההחלטות הדפוקות שלי...  אבל המצפון שלי מציק לי... יש בי רצון מאוד גדול לכתוב לא' הודעה וספר לו על מה שאני עוברת.. להגיד לו שיכול להיות שזה באשמתו.. להזהיר אותו שבנות אחרות שהיו ויהיו איתו ככל הנראה גם יעברו את מה שאני עוברת כרגע.. אני מרגישה סוג של אחריות אבל לא מסוגלת לעשות את זה...  אין לי את האומץ לשלוח לו הודעה... אני מפחדת שהוא יתחיל לתקוף אותי שזו רק אשמתי..  וחוץ מזה אם יש עוד טיפשות כמוני שיסבלו בדיוק כמו שאני סובלת..  עד שלמישהי היה את האומץ להגיד לו..  למרות רגשות האשמה שאוכלות אותי אני לא יכולה הבטחתי לאמא שלי שזהו הפרק שלו נגמר.. וככה אני אעשה.. 

הולכות לעבור אלי 3 שנים לא קלות בכלל.. המון בדיקות.. מעקב חודשי..  אבל הכל שווה את זה בשביל להבריא.. אני מוכנה לעבור 7 מדורי גהנוום רק בשביל זה שסיוט הזה יהיה מאחורי.. 

על החלטות מוטעות משלמים.. והפעם המחיר יקר..