welcome to my blog...

אם אלה החיים, לאן כולם רצים 
אמרת שחיפשת אושר ושילמת קצת ביוקר...

בימים האחרונים אני די מיואשת... שום דבר לא באמת מצליח לי... אני לא מוצאת את המקום שלי.. אני מאוד מבולבלת...

בשבוע האחרון הבנתי עד כמה אני משלמת והצטרך לשלם על הטעיות שלי... כתוצאה מאותם טעיות נשארתי לבד... לחלוטין לבד... בלי חברים, בלי אפשרות למצוא אהבה...  בלי שום אפשרות להאמין שמתישהו המצב יהיה אחרת.. בלי סביבה תומכת... בלי מישהו שאוהב אותי באמת שהיה לו אכפת ממני אפילו קצת.. 

בגיל 22 לקלוט באמת מה הולך להיות.. להבין שבדידות זה לא רק שם של שיר.. זו מציאות. אלה החיים שלי...  זו המציאות הכואבת שלי..

לקום כל בוקר ולדעת שלאף אחד שלא אכפת אם התעוררתי... להעביר יום בעבודה לחזור הביתה ולאף אחד לא אכפת איך עבר עלי היום.. ללכת לישון עם דמעות.. והכל מתחיל מחדש... להעביר ככה  את החיים? למה זה מגיע לי? עשיתי משהו עד כדי כך נורא? אם כבר להעניש אותי אז למה ככה? מוות יהיה עדיף.. 

אני באמת לא רוצה להמשיך ככה... אני צריכה סביבה תומכת... אני צריכה שמישהו יגיד לי יהיה בסדר... שמישהו ישאל לשלומי.. שלמישהו באמת יהיה אכפת.. 

אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה... איך קורה שבגיל 22 אני הולכת לישון כל לילה אחרי שבכיתי? איך זה שאני לא זוכרת במתי בפעם האחרונה הייתי שמחה וצחקתי או נהנתי ממשהו?

למה אני כל כך שונה מכולם? למה אף אחד לא שם לב שמשהו לא בסדר? ובעצם איך ישימו לב? אף אחד לא רואה אותי... אני הרי לא קיימת... לצערי אני אוויר..

שום דבר לא הולך לי.. אני אפס לא שווה כלום כבנאדם... אני סתם עוד אחת שהסוף שלה ידוע מראש...  

כל כך היה לי חשוב ללמוד מקצוע להוכיח לכולם שגם אני יכולה ובעצם מה יצא אני לומדת סתם אף אחד לא לוקח את בלימודים שלי ברצינות.. הרי גראפיקה זה לא באמת מקצוע זה לא תואר... 

אני מרגישה ממש אבודה..  קשה להסביר איך זה להרגיש שלא בא לך לקום בבוקר.. 

תמיד אמרו לי שברגעים קשים יש משפחה.. אז למי שאמר לי את זה צריך לחתוך ת'לשון שיפסיק לדבר שטויות.. איזו משפחה בדיוק? מאז שסבא וסבתא נפטרו אני לא מרגישה שיש לי משפחה... איך אפשר לקרוא הורים לשנים שבחיים לא תפקדו על תקן הורים... אכפת להם רק מעצמם ויש להם כרגע נכדים שהם יותר חשובים...  ויש לי שתי אחיות עם חיים משלהן.. אני לא כלולה בחיים של אף אחד.. נזכרים בי רק שצריכים משהו.. ככה אני לא קיימת.. 

אני חושבת על החצי שנה שעברתי... ולא מבינה מה אני נלחמת.. זה הזמן לוותר... בתקווה שלא נשאר עוד הרבה.. 

שבת שלום