1.
פעם העולם היה מורכב והמילים כבדות וארוכות. דיפלודוקסים וטריצרטופסים
זחלו בנתיב השמאלי ואף אחד לא צפר, ולא חשבו לייעל את הקריאה "זהירות,
מיקרופכיצפלוזאורוס!" אם רצו לכתוב מילה ציירו אותה על סלע, ואם לשתוק
ציירו על שניים. עד שיום אחד התנערה האבולוציה מהשלאף-שטונדה ואמרה "יאללה
יאללה שלכם". את התזמורות הקלאסיות היא החליפה בגיטרה-בס-תופים, את הלטאות
הגדולות ביונקים קטנים, ואת הכל טחנה דק-דק למולקולות ואטומים ופיזרה כמו
הררי קמחים של קמח. משפטים כמו "יש לה שיער-מדוזה אבל במקום נחשים מתפתלות
בקצוות נשיקות" התקצרו ל-"תלתלים", ואיזה עורך (ד"ר אהרון מאיר מזי"א? גולש
מ-Urban Dictionary?) קבע שאת "הדברים החשובים באמת סמויים מן העין" יחליף
"דגדגן".
3. אם יש אידיאה של ספר טוב יותר משר הטבעות אלוהים עוד לא מכיר אותה.
4. קפה מחוזק בוויסקי. מציצה מחוזקת בשפתון אדום בוהק.
5.
במשך יומיים לוכסן שנות אלפיים ננעלתי מחוץ למייל שלי: החדר האינטימי שלי,
מקדש המעט של רצונותיי הכמוסים, ערוץ התקשורת לחלל החיצון לחיי הרגילים.
הסתרה שבהסתרה. גלות. מטושטש מכאב שלא טופל בחומר הרדמה וחסר מילים להסביר,
הסתובבתי סהרורי ועצבני וייתכן שגם בלתי נסבל. אבל. זה עבר.
6. קראתי שוב את תולדות האהבה ואני חושב שממנו מגיעה האהבה שלי לרשימות.
7. השינוי הגדול האחרון שעברתי היה מסטודנט בינוני לטוב. אפילו טוב
מאוד. אבל זה לא מספיק. לפעמים אני כל כך איטי וגולמי שבא למות.
שלבי התוכנית "בקרוב אגיע רחוק": לחזור לרוץ. ללמוד ללפף רצועות TRX כמו
תפילין. להקדיש יותר שעות לפייתון.
8. בנבחרת החלומות שלי אני מדמיין את רמי וריטה בחוד עם פרדי מרקורי. הפרידה של רמי וריטה הייתה טעות איומה.
9. אלמה מתולדות האהבה היא לא רק אידיאת האידאות של הנשים, בנות הזוג, המאהבות.
10. היא ההיתוך המושלם של סימבול ומציאות.
11.
מספיק לקרוא עליה והלב שלך נצבט. אבל. מה אתם יודעים? פעם אחת באמת פגשתי
את אותה. "ייתכן שהאישה הראשונה היתה חוה, אבל הנערה הראשונה תמיד תהיה
אלמה. אולי ראית אותה לראשונה כשהיית בן עשר. וחלק בך נמשך אליה, וחלק בך
התנגד - רצה לרכוב משם על אופנייך, לבעוט באבן, לא להסתבך. באותה נשימה
הרגשת את כוחו של גבר, ורחמים עצמיים שגרמו לך להרגיש קטן ופגוע. חלק בך
חשב: אל תסתכלי עלי. אם לא תסתכלי, אוכל עוד לפנות וללכת. וחלק בך חשב:
תסתכלי עלי. אם זכורה לך הפעם הראשונה שראית את אלמה, זכורה לך גם האחרונה.
מובן שבמקרים מסוימים הנער הנדון מסרב לחדול לקרוא במלוא גרון לאלמה. פותח
בשביתת רעב. מפציר. ממשיך עד שלא נותרת לה ברירה אלא לחזור. ועל כן היא
תמיד חוזרת, לא משנה באיזו תכיפות עזבה וכמה הספיקה להתרחק, מופיעה חרש
מאחוריו ומכסה את עיניו בידיה, מקלקלת לו את כל מי שתבוא אחריה אי פעם."
12. במקום בו חנה האופנוע שלי נותרו כאבי פנטום.
13. בייחוד בעתות הגשמים.
14.
ההבדל בין דיק פיק לא רצוי לזין טוב מוסבר בקלות על ידי ההבדל בין חילזון - הנסיך המלכותי של החורף - לחשופית.
15. לצד השנאה שלי לנוסטלגיה אני שב וחוזר ליצירות ולאמנים שאני אוהב ומקווה שהקאנון שלי לא סיים להיבנות.
16. (פסיכולוג שאני מכיר אומר שחזרה עיקשת על נושאים היא מאפיין ילדותי, אבל
זה בדיוק מה שאני חושב על הניסיון שלו להסביר את המציאות בעזרת פרויד)
17. מכל מקום, אפילו רונה הצליחה להפוך את עורה ולכתוב שיר שמח.
ואני, לו היה זה יומי הראשון בישראבלוג, הייתי קורא לעצמי שירחאן לשון-חלקות וכותב בבלוג את כל חומריי האפלים.
Cooking isn't so different from jazz. [...] The three
basic decisions involving salt are: When? How much? In what form? Ask
yourself these three questions every time you set out to cook. The
answers will begin to form a road map
for improvisation. One day soon, you will surprise yourself. [...] It
might be after an unplanned shopping spree at the farmers' market with
friends. Returning home with an abundance of produce, you'll lay it all
out on the counter, pull the chicken you seasoned the night before out
from the fridge, and preheat the oven without skipping a beat. Pouring
your friends a glass of wine you'll offer them a snack of few sliced
cucumbers and radishes sprinkled with flaky salt. Without a second
thought, you'll add a palmful of salt to the boiling pot of water on the
stove, then taste and adjust before blanching the turnips and their
greens. As your friends take their first bites, they'll ask you to share
your culinary secrets. Tell them the truth: you've mastered using the
most important element of good cooking - salt.
פלונית שהיא חברה ואחות שולחת הודעה שסוגרים ושהלב שלה נשרף.
רפלקסיבית
ובשכנוע עצמי מסוים אני מנסה לומר: מה אכפת לי, קטן עלי, ממילא ניסיתי
להתפוגג מפה. אבל דקות מועטות אחר כך גם אני מרגיש בבית החזה המאיים
להתמוטט כמו אבנים על שפת מכתש.
ישראבלוג היה מקום מיוחד בשבילי.
במידה
רבה, עם החן והתום שנשמרו בו מימי האינטרנט בראשיתו, כמו כוורת הומה
דבורים טובות-מזג ומתוקות-דבש שלא מפזזות לעקוץ, הוא מה שפייסבוק היה יכול
להיות; מקום לגלות את הפנים, את הנפש. נמל בית וחוף מבטחים. פינת חמד לפרוק
בה חלומות ולתדלק תשוקות, וגם סתם כך לנוח בצילה הרך ולצאת
לשידור בתדרים ששמש יוקדת מדי עלולה לשבש מבלי משים.
לא פעם בשנים האחרונות זה נחשב עבורי להרבה.
בישיבת
הסיכום שלי עם עצמי אני כמעט מתפתה לדחייה מנחמת של הקץ. הכותרת תהיה
"פתח לנו שער בעת נעילת שער / I Open At The Close", ועל כפתור השמירה
בתחתית עמוד העריכה יודבק פלסטיק שקוף עם ציור של דינוזאור.
לא.
בה-במידה שהירח זרח מבין דפי האתר, מוכסף וקסום, אני זוכר שכבר הכרתי בכך שהגעתי לפרקי, והדרך הלאה היא הולכת.
ולכן, כמו דנתור, אני לא מגבה את הבלוג ועולה באש:
אבל כמו גנדלף, מציל את עצמי מעצמי, מחלץ את פרמיר בנו של דנתור מן השריפה, ומשאיר חוברת, מזכרת קטנה:
נקבצו בה השירים והקטעים שהייתי בר המזל שהייתם הקוראים שלהם, כאלו שאתם אהבתם וכאלו שעוד יביאו לי את הנובל.
ובינתיים,
אם תורידו אותה ותשמרו באיזו תיקייה סודית, ואם תקראו בה אי-פעם כדי לטשטש עכבות, או שתרצו לחרמן את בת הזוג ותתלו על דלת המקרר את מילות אחד משיריה, לא יהיה
מאושר ממני בכל משפחת החתוליים.
ולכל מי שפרט עלי או סרגה איתי מיתרים של חברות והבנה אני אומר,
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
