חרטה היא תחושה נוראית.
אנשים מסוימים הם כל החיים שלנו, אחרים חלק משמעותי מהם.
החיים הם דרך, בנויה מאינסוף אבנים, ונגמרת בשלב כלשהו- בין אם מוקדם ובין אם מאוחר.
מרבית האנשים שלוקחים חלק גדול בחיינו יהפכו בסופו של דבר לזיכרון, ושום דבר מעבר לזיכרון, עוד אבן בדרך בה אנו מתקדמים עם חיינו.
חלק קטן מהקרובים אלינו ואולי גם הפחות קרובים, ילוו אותנו לאורך כל הדרך.
החכמה היא להבדיל ביניהם- לדעת מי יישאר ומי בסופו של דבר יחלוף.
מי נצחי גם אם לא משמעותי בהווייתו ומי למרות חשיבותו בהווה לא יהיה חלק מהעתיד שלנו.
מי בסך הכל עוד אבן בדרך, ומי ימשיך איתנו לאורך כל השביל.
ולדעת להעריך כל רגע עם כל אדם, כי כל אחד יכול להיעלם, להתמוגג, להישכח.
לא להזניח ולא לקחת כמובן מאליו אף חלק מהחיים שלנו, כי במבט לאחור אולי עוד נתחרט על כך.
ולנצור כל חיוך או דמעה, בכי ושמחה, ולחיות כל רגע במלואו ולהיות בכל רגע בהווה כי כולם בסוף הופכים לזיכרונות, ואין לדעת אילו מהם יהיו המשמעותיים עבורנו בעתיד.
החכמה היא לא לחשוב על העתיד, אלא להתמקד בהווה, כי מי רוצה להגיע לעתיד שלו ולגלות שפספס מישהו או משהו חשוב בעבר? מישהו שעכשיו כבר לא נמצא כדי לתת לנו את ההזדמנות לכפר על הטעות שעשינו, לכפר על החרטות שלנו.