הגיע הזמן להיות האני הכי טוב שלי.

'אולי כבר הייתי הכי טובה שיכולתי, אולי לא. ומה זה אומר בכלל להיות טובה?' חשבתי לעצמי, בעודי נכנסת לרחוב הקפוא, בשעה לא כל כך מאוחרת של ערב כיפור.

כבר אמרתי את זה לעצמי מאות פעמים בעשרים ואחת שנים האחרונות. אבל באף אחת מהן לא הגעתי ל"אני הגרוע ביותר" שלי. אפשר להגיד שהשנה זה קרה.

אני לא יכולה לומר בוודאות שידעתי את זה באותם רגעים, אבל הבנתי את זה מהר מאוד לאחר מכן. אמון הוא הקו האדום שלי, משהו שאני מצפה לו מכל האנשים הקרובים אליי ובעיקר ממני. ברגע ששברתי אותו הגעתי לאני הגרועה ביותר שלי. ללא ספק.

זה לא משנה מה עשיתי, ולמה. למרות שאני עדיין מאמינה שדבר מהמעשים שלי לא קרה בכוונה לפגוע במישהו שאני אוהבת, באנשים שחשובים לי. התוצאה הייתה מכאיבה כל כך. לא הבנתי את זה באותו רגע, וגם לא בימים שלאחר מכן. וביקשתי סליחה, וציפיתי שזה ישנה משהו. ואז חשבתי על זה.

נזכרתי איך אמרתי לעצמי תמיד שזה הדבר היחיד שלא אסלח עליו, ואיך התנתקתי מחברות של שנים בגלל דברים פעוטים שגרמו לי לחוסר אמון, אז למה שמישהו יסלח לי על דבר חמור יותר?

'אני לא אהיה צבועה,' אמרתי לעצמי, 'אם אני לא הייתי סולחת על פגיעה כזאת, לא אצפה ממישהו אחר לסלוח לי.' חשבתי שזה יהיה קל יותר, אבל מעשים תמיד קשים יותר מהמציאות. זה לא עזר. ואמרתי לעצמי 'בסרטים זה עובד, הגיבור מבין את הטעויות עשה ומתנצל, ומשתנה, והכל חוזר לקדמותו.' ניסיתי לשכנע את עצמי במשהו שידעתי מראש שלא יקרה.

אחד הרגעים הכי כואבים בחיים שלי היה לראות את כולם ביחד ולהבין שאני כבר לא חלק מזה. להבין שהתקופה הכי יפה בחיים שלי והאנשים הכי משמעותיים בהם כבר לא חלק ממני.

הרגשתי מחנק בגרון. הרגשתי מוות, וחורבן, ואסון.

אני אמשיך הלאה, והמצב ישתנה. זה תמיד ככה, אנשים משתנים וחברים מתחלפים. אבל עכשיו זה כואב. צורב באיברים הכי פנימיים שלי, ואין מה לעשות עם הכאב הזה, אין איך להתמודד איתו. כי בכל פעם שאני מנסה להרים את עצמי, אני מקבלת עוד סטירה על הלחי.

אין לי ספק שעוד כמה שנים הרגע הזה יהיה זיכרון נשכח, פעוט ולא משמעותי להווה שמצפה לי.

אבל כרגע לא יזיק לי להתכרבל עם עצמי במיטה ולא לצאת ממנה בזמן הקרוב.

חבל שזה לא אפשרי.