אז אחרי הפרולוג אני אחסוך הקדמות ארוכות כפי שעשיתי.

ונראה לי שההתפרקות הדרמטית שלי הספיקה להיום, מקווה שתאהבו, תהנו, תתרגשו ותחכו לעוד!

• • •

פרק ראשון - קצת לפני הזריחה

היא נכנסה לאסם בזריזות, השעה הייתה מוקדם ובני הבית עדיין ישנים, אך היא ידעה שהיא מתגרה במזל.    

"היי, תתעורר." קראה מעליו וחיכתה שיקום, "נו, אין לי הרבה זמן" אין תשובה. כשהבינה שלחישות וסבלנות לא יעזרו לה במקרה הזה, נגעה קלות בכתפו וניערה אותה.

"אני ער!" הוא פקח את עיניו בבהלה.

"הבאתי לך משהו לאכול." אמרה והניחה לצידו שקית עם בקבוק מים, תפוח ולחמנייה.

"תודה" הוא השיב ועל פניו עלה חצי חיוך.

היא הביטה ברצפת העץ במבוכה, היו לה כל כך הרבה שאלות, אך מעט מאוד אומץ לפנות אל אדם זר, למרות שחייו היו תלויים בה, אפשר לומר, 'זה לא שהוא ימות אם ישן בחוץ, למרות הקור המקפיא של הלילה…' שכנעה את עצמה. היא צדקה, הוא לא. היו לה את כל הסיבות לא לתת לו מקום לישון בו, הרי הוא אדם זר, אולי הומלס, אולי פושע במנוסה, 'מה אם הוא רוצח סדרתי?' המחשבות הנוראיות שרצו במוחה הידרדרו מרגע לרגע. היא לא הפסיקה לשאול את עצמה מה עבר בראשה כשלא רצה אל איידן ברגע שראתה אותו שוכב באסם אלא הסכימה לבקשתו, לא לומר דבר ולתת לו מחסה, אך משהו במבט שלו, בצורה בה הביט בה, הרגיע אותה מכלל סכנה.  "אני לא יודע" אמר פתאום, כאילו קורא את מחשבותיה.

"מה?" היא הרימה את מבטה אליו והבעה מבולבלת התפרשה על פניה.

"אני לא יודע איפה הבית, אני לא יודע אם יש לי לאן ללכת, אני לא יודע איפה אני." ענה לה.

היא שתקה. בראשה עלו מיליון שאלות- מאיפה אתה? מי אתה? איך הגעת לכאן? אתה זה שהצית את השריפה שהרסה חצי מהשדות שלנו? אבל כל מה שהיא יכלה לעשות זה לשתוק. מגיל קטן כל מה שלימדו אותה זה לשתוק. אז מה היא כבר יכולה לעשות עכשיו?

משהו בו היה מהפנט, עצמות הלחיים הבולטות שלו, העיניים החומות והמבט העמוק, שיערו הכהה שנח באלגנטיות על מצחו והשפתיים החתומות. היא נבהלה מהמחשבות של עצמה והתעוררה במהרה. "קר" אמרה, "אני הולכת להביא לך עוד שמיכה." הוסיפה וקמה במהרה, בריצה קלה היא עלתה אל חדרה ולקחה שמיכת צמר עבה מהארון. היא ירדה במדרגות באיטיות, והשאירה את דלת הבית פתוחה רק כדי שלא תצטרך לפתוח אותה שוב כשתחזור ותסתכן ברעש נוסף. בדילוגים מהירים חזרה אל האסם הקטן שניצב בחצר ביתה, בכל פעם שהלכה לשם נזכרה באביה, הזיכרון הכואב שלו מעולם לא עזב אותה, גם לא עם הזמן.                              

"הנה, זה יותר טוב." אמרה כשנכנסה לאסם ופרשה את השמיכה, אך כשהפנתה את ראשה לפינה בה ישן הופתעה לגלות שלא נותר בה דבר מלבד שקית ריקה שלפני כן הכילה בקבוק מים, תפוח ולחמנייה.    

"מה את עושה?" שמעה מאחוריה לפתע, "גרייס?" הוסיף אחיה כשלא קיבל מענה, "תעני לי!" היא הסתובבה אליו באיטיות, מנסה לתת לעצמה עוד כמה שניות לחשוב על סיבה מוצדקת שבגללה ירדה לאסם עם שמיכה בשעה מוקדמת כל כך לפנות בוקר.  "למה יש פה כרית ושמיכה?" הוא הביט בה, ממתין לתשובה, "גרייס, אני אצטרך לשאול שוב?" המשיך לומר, בטון שהבהיר לה שזו לא שאלה. "התגעגעתי אליו" השיבה, "אז ישנתי כאן הלילה." היא ידעה מה יאמר על תשובתה, אך לא העלתה על דעתה סיבה אחרת שתספק אותו, אין דבר ששנאה יותר מלשמוע את אחיה מזלזל בגעגועים שלה לאביהם. הוא מצדו עשה את הצפוי מראש וברגע שענתה לו החל לתקוף אותה "היית בת שבע, מה את כבר זוכרת?" אמר, והיא רק רצתה לתפוס את חולצתו ולנער אותו עד שיבין שהיא זוכרת, שהיא מתגעגעת, שהיא לא שוכחת את הבקרים המוקדמים בהם הייתה יושבת עם אביה באסם, בזמן שליטש את רהיטי העץ שלו, והיא לא שוכחת איך היה חוזר כל ערב מהחנות, מנשק את אימה ומחבק אותה ואת אחיה לפני שישבו סביב שולחן האוכל, והיא לא שוכחת איך היה משכיב אותה לישון בכל לילה, מכסה אותה ומדליק את מנורת הלילה שלצד ראשה לפני שיצא מחדר הילדים. 'אז מה אם אתה גדול ממני  בשלוש שנים, אבא חסר לי בדיוק כמו שהוא חסר לך!' היא רצתה לצעוק אליו, "תעלי לחדר שלך," הוא קטע את מחשבותיה "תשני כמו בן אדם לפחות שעתיים." הוסיף.                                     

"איידן..." היא הרימה את ראשה אליו, אך לא הצליחה להוסיף מילה.

"גריי" הוא התקרב אליה, "את יודעת שאת אחותי הקטנה ואני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם, נכון?" איידן אסף אותה בזרועותיו וחיבק אותה בחוזקה, "זה הכל מאהבה." אמר וחייך אליה, והיא שהכירה אותו יותר טוב מכל אדם אחר בעולם מלמלה זאת יחד איתו בשקט.

הם נכנסו לבית, נועלים אחריהם את הדלת הלבנה.

הוא כיסה את אחותו ונשק על מצחה, "לילה טוב קטנה." אמר והדליק את מנורת הלילה שלצד ראשה לפני שיצא מהחדר. "לילה טוב איידן." אמרה ועצמה את עיניה.

בעודה תוהה לאן נעלם הבחור מהאסם, הרגישה גרייס את עיניה נעצמות, השמש כבר החלה לעלות וטיפות של אור חדרו דרך חלון חדרה. מעבר לתריס הסגור יכלה לשמוע את שירתו של כחול החזה, עדינה כשירתו של זמיר, צפצפנית ומרגיעה. היא נזכרה בימים בהם היא ואביה היו צופים בכחולי החזה מטיילים בשדות, "זו ציפור ביישנית," סיפר לה אביה, "כמעט כמוך קטנה, רק שהיא אוכלת תולעים!" הוסיף והיא מצידה צחקה בקול, הוא הביט בה וחייך, "תראי היא רצה מהר, מחפשת גרגירים לגנוב לנו מהשדות…" הוסיף ונתן לה את המשקפת השחורה, בעודה מביטה דרך עדשת הזכוכית בציפור השיר רצה על הקרקע  ומנקרת, זרקה גרייס הקטנה בפתאומיות את המשקפת של אביה והחלה לרוץ אחריה, כחול החזה המבוהל עף במהירות ונעלם בין העשבים הגבוהים.

היא תמיד זכרה את דברי אביה, אודות כחולי החזה הממלאים את שדותיהם, הציפורים המפוחדות שמבלות את רוב זמנן על הקרקע במקום לפרוש כנפיים. אך כחול חזה אחד מצא את עצמו בכל בוקר על עדן חלון חדרה של גרייס, שר ומקונן, בקומה השנייה של בית החווה הגדול והלבן.

כשאחותו הקטנה נכנסה למיטתה והוא ידע שהיא ישנה בחדרה, חש איידן הקלה ומצא את עצמו מתיישב באחד משלושת כיסאות הבר שעמדו צמודים לדלפק במטבח. הוא לא יחזור לישון, ברגע שהתעורר וראה את גרייס יוצאת מפתח הבית דרך חלון חדרו, ליבו לא מצא מנוחה. כעת, ערני כתרנגול בשעות הבוקר המוקדמות, הוא שאל את עצמו מה יעשה בשעתיים שנותרו לו עד שיצטרך לצאת לבית הספר ומבלי לשים לב מצא את עצמו מניח מחבת על הגז ומוציא שלוש ביצים מהמקרר.

רעש השמן הרותח צרם כששפך את החלמון אל המחבת הרותחת, הוא הניח את קליפת הביצה בצד השיש, בעוד החלקים החיים התבשלו והפכו לצהובים יותר, ירדה אימו במדרגות. איידן הרים את מבטו אליה, הופך במקצועיות את החביתה מבלי להביט בה.