משהו חסר. משהו תמיד יהיה חסר.

כסף. בריאות. חברים. תעסוקה. אהבה. חופש. סיפוק. אושר.

ולא משנה כמה ננסה אף פעם לא נגיע למצב אידאלי, של סיפוק מלא, של אושר מוחלט.

אם נסתכל על החיים שלנו, במבט מהצד, כמה חסרונות כבר נוכל למצוא? ועד כמה נוכל להתלונן עליהם בידיעה שתמיד יש אדם שהמצב שלו קשה יותר? כי תמיד יש.

ובכל זאת, אנחנו רוצים יותר, שואפים ליותר, לא מסתפקים לא במועט ולא ברוב שיש לנו.

שאיפות זה יפה, כל אדם צריך לשאוף למשהו, תמיד לרצות יותר, לנסות יותר.

השאיפות שלנו הן המטרות שלנו, והמטרות שאנו מציבים לעצמנו הופכות לתכלית החיים שלנו.

אבל אולי במקום להתמקד במה שאין, לחשוב על למה לא טוב, ננסה להתמקד בקיים?

בלי לזלזל במה שעוד יש להשיג, במקומות שאליהם אנו מסוגלים להגיע ולפסגות שאנו רוצים לכבוש.

פשוט לשמוח בחלקנו.

להסתפק בקיים.

ליהנות מחלקת האושר הקטנה שלנו

מבלי להשוות את עצמנו לאחר, מבלי לחשוב על מה שחסר או על מה שאין, פשוט להכיר תודה על מה שיש.

גם אם הרצון שלנו מכוון אותנו למשהו אחר, גם אם השאיפות מובילות אותנו לעוד.

אולי ברגע שנהיה שלמים עם מה שיש לנו הכל יהיה בסדר. יותר מבסדר. מושלם.

קיים דבר כזה שלמות?

אולי זה רק רעיון, לא מצב ריאלי.

כי כנראה שברגע שנחשוב שהכל שלם, מושלם, נתחיל לרדוף אחרי משהו אחר, ואף פעם לא נגיע לשקט הנפשי שלנו.

לחלקת האושר הקטנה שלנו.

כמה מכם מתחרטים על משהו שעשו בעבר?

כמה מכם היו רוצים הזדמנות שנייה לשנות את מה שקרה?

להחזיר את המצב לקדמותו.

ומה אם מישהו, אפילו סתם אדם זר ברחוב, אמין מספיק עם מבט כזה שאי אפשר לחשוד בו, אחד שמתאהבים בו עוד לפני שהוא מדבר, מה אם מישהו כזה יבוא ויגיד לכם שלא משנה מה תעשו, התוצאה תהיה זהה?                                 

"לא יכול להיות" תשיבו לו בתחילה, ולאחר מספר שניות בהן יביט בכם ויזרוק "למה לא?" תתחילו להאמין.

ומה אם בכל פעם שתגידו לעצמכם לא, יופיע האדם הזה, מישהו שמתאהבים בו עוד לפני שהוא מדבר, ויגיד לכם "למה לא?", ותהיו כל כך מהופנטים שתשכחו מכל הסיבות לא לעשות דבר ופשוט תנסו.

דמיינו עולם בו אפקט הפרפר לא קיים, אין שינוי אחד קטן שמחולל מהפכה בכל המסלול.

מה אם לא משנה מה תעשו אחרת, מה תשנו, על מה תוותרו, תמיד תגיעו לאותה הנקודה?

ואם היינו יכולים לדעת שכל מה שנעשה יוביל אותנו לאותו המקום, לאותו המצב?

אולי היינו מפסיקים לפחד מטעויות, מפסיקים לתת לחרטות שלנו לאפיין אותנו, לשלוט בנו, מתחילים לחיות באמת ונמנעים מללכת בדרך שהפחדים שלנו סוללים לנו.

ומה היה קורה אם יכולנו לדעת שכלום לא ישתנה אם ננסה, נטעה, נהמר, נסתכן. אם נעמיד הכל על הכף ומה שיקרה הוא שום דבר.

בעולם בו הכל צפוי וידוע מראש אין ריגושים, אין מסתורין, אין ספקות, אין ציפייה.

הלא נודע הוא המאתגר ביותר.

העובדה שאין לדעת לאן החיים ייקחו אותנו, לאן נגיע אם נלך ימינה ולאן אם נבחר שמאלה, ומה הדרך בה אנו אמורים לבחור- היא זו שהופכת את החיים שלנו לדרך התלולה שהם.

אולי הכל ידוע מראש וכל אדם יגיע למקום שנבחר לו מבראשית, למצב שאף בחירה שלו, כמה גורלית שתהיה, לא תוכל לשנות. אבל אנחנו לא יודעים דבר, ולא משנה כמה נרצה, אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת מה צופן לו העתיד והאם יש באפשרותו לחולל בו שינוי.

אז אולי כדאי להימנע מהפחדים, להתמודד עם החרטות, להיות מוכנים לעשות טעויות וללכת עם תחושות הבטן שלנו.

אולי הייעוד שלנו הוא לטעות, לנסות, לא לסרב לעצמנו, ללכת עם המחשבות שלנו.

בלי לחשוב פעמיים, בלי לברוח מהרצונות שלנו.