היי.

אז לפני כמה שנים טובות היה לי בלוג ששרד יפה תקופה ארוכה של שנתיים ומטרתו העיקרית הייתה לפרסם סיפורים בהמשכים. ואז נאלצתי להתפנות למשהו שאז נקרא חיי היומיום שלי והיום נקרא העבר. הפסקתי לכתוב.

החלום שלי הוא לכתוב סיפור טוב שביום מן הימים יצא לאור.

לפני כמה חודשים חזרה אליי התשוקה לכתיבה, חשבתי על רעיון, על דרמה, אהבה, התבגרות והמון פנטזיה. בדיוק כמו שאני אוהבת.

ישבתי לכתוב ונתקעתי. היה לי רעיון, עלילה, דמויות, אבל זה עצר איפשהו שם, בהתחלה. 

ופתאום, בתקופה האחרונה, פתחתי את הקובץ שלמרבה האירוניה נקרא 'התחלה' בתיקיית המסמכים שלי והמשכתי לגבש את הרעיון, לכתוב.

במהלך הכתיבה נזכרתי בבלוג הישן שלי.

אני מאמינה שיש יותר קוראים בתפוז, אבל תמיד העדפתי את ישרא-בלוג.

אחד המוטיבים העיקריים בבלוגים הישנים שניהלתי היה האנונימיות. אבל עכשיו זה שונה, הפעם אני לא מתחבאת מאחורי שם, סגנון או דמות.

המטרה היא לקבל הערות, ביקורות בונות ובעיקר מחמאות (;

וכמובן, לספק לכם, הקוראים הנאה. בתקווה שיהיו פה כאלה.

בלי עוד הקדמות מיותר, נתחיל.

הסיפור נקרא שמיים אפורים. כרגע...

הקטע הראשון שאפרסם הוא פרולוג קצרצר שמספק רקע לסיפור ועלילה ארוכים ומקווה שלא מייגעים כלל.

את הדמויות תכירו במהלך העלילה, בדיוק כמוני.

תהנו!

• • •

פרולוג

פיצוץ גדול נשמע מכיוון השדות, ריצה מהירה אל החלון חשפה בפניו ענן אפור ואש משתוללת.                         

הוא פתח את דלת הבית בעודו צועק לכיוונה "חכי כאן!" והחל להתקדם אל השריפה. היא שמעה בקולו, כהרגלה, ונשארה במרפסת הבית, מתבוננת בו מתרחק בריצה.                                             

האש התגברה, ובעודו מתקרב דמות מתנדנדת החלה להתקרב אליו מכיוון השריפה, לפני שהספיק לראות מי נמצא מולו, סירנות חזקות נשמעו ברקע והרעש התגבר מרגע לרגע. משאיות הכיבוי הגיעו בתוך שניות ספורות והחלו לכבות את האש, הוא בהה בצינור המים הכבד וכשהסב את מבטו לכיוון הדמות המטושטשת שלא יכל לראות קודם לכן, לא ראה דבר מלבד ענן כבד של עשן.

"ילד, תתרחק!" צעק אליו אחד הכבאים.

"אני לא ילד..." מלמל.

כמובן שלא, הרי בגיל חמש עשרה כל אחד בטוח שהוא כבר מבוגר אחראי, שאין דבר שהוא לא ראה וחווה, שהוא כל יכול. אולי במקרה שלו זה נכון, לטפל באחותך הקטנה ובאמא לא מתפקדת זה לא דבר פשוט, ולא משאיר ברירה אלא להתבגר בטרם עת. הוא כבר היה יכול לשמוע אותה עומדת מאחוריו ולוחשת 'רק ילדים אומרים את זה.' אבל ידע שלא תמיר את פיו ותישאר בבית.      

לפעמים תהה מי מהם בוגר יותר, הוא- שכל מטרתו בחיים הייתה להחזיק אותה, את אמא ואת הבית, או היא- שהכירה אותו כל כך טוב עד שלפעמים כבר לא ידע אם היא אחותו הקטנה או התת מודע שלו.                   

העשבים השוטים התנופפו בחוזקה, ספק מהרוח ספק מזרם המים המסיבי של צינור הכיבוי, הסירנות לא הפסיקו לפעול ובתוך כל הרעש והמהומה הוא מצא את עצמו נזכר בימים בהם אביו היה חי, כשאפילו עשב שוטה אחד לא נמצא בשדות מאחורי ביתם, הוא נזכר בצבע הירוק שהקיף את החווה, בפריחת עצי הליים ובריח החמצמץ שהקיף אותם, בגינת הפרחים שאימו שתלה מסביב לבית, כאילו מסמנת את שטח מגורי המשפחה בצבעים בהירים- צהוב, לבן, ורוד.  

האש כבתה, עמוד עשן כבד נוצר בשדה והתפזר באיטיות אל מול עיניו, דבר לא נחשף מלבד צמחים שרופים. שלוש ניידות משטרה הגיעו וחמישה שוטרים יצאו מהן במהירות לזירת האירוע. 

הוא התיישב והמשיך להביט במתרחש, שואל את עצמו מה הסיבה שהגיעו כל כך הרבה שוטרים כשבסך הכל דלקה שריפה בשדה נטוש. בזמן שהרגיש לו כמספר דקות, העשן כולו התפזר ומהמקום בו ישב ראה גבעה נמוכה שנוצרה במרכז המקום בו התחוללה השריפה, העשבים נעלמו כלא היו וכל שנותר היה שכבת אדמה עבה. הוא נעמד, מבולבל, מנסה להבין מה בדיוק קרה שגרם לחלק גדול כל כך בשדה לשנות את פניו. מולו התגלה בור עצום באדמה, דבר שלא ראה מעולם, כאילו מטאור התנגש בשדות של משפחתו, העובדה שלא היה שם דבר מלבד אבק שריפה גרמה לו לתהות מצד אחד כיצד נגרם נזק כבד כל כך ומצד שני, הוא החל להבין מדוע כוחות משטרה גדולים, ביחס למקרה לפחות, הגיעו למקום.

משהו חסר. משהו תמיד יהיה חסר.

כסף. בריאות. חברים. תעסוקה. אהבה. חופש. סיפוק. אושר.

ולא משנה כמה ננסה אף פעם לא נגיע למצב אידאלי, של סיפוק מלא, של אושר מוחלט.

אם נסתכל על החיים שלנו, במבט מהצד, כמה חסרונות כבר נוכל למצוא? ועד כמה נוכל להתלונן עליהם בידיעה שתמיד יש אדם שהמצב שלו קשה יותר? כי תמיד יש.

ובכל זאת, אנחנו רוצים יותר, שואפים ליותר, לא מסתפקים לא במועט ולא ברוב שיש לנו.

שאיפות זה יפה, כל אדם צריך לשאוף למשהו, תמיד לרצות יותר, לנסות יותר.

השאיפות שלנו הן המטרות שלנו, והמטרות שאנו מציבים לעצמנו הופכות לתכלית החיים שלנו.

אבל אולי במקום להתמקד במה שאין, לחשוב על למה לא טוב, ננסה להתמקד בקיים?

בלי לזלזל במה שעוד יש להשיג, במקומות שאליהם אנו מסוגלים להגיע ולפסגות שאנו רוצים לכבוש.

פשוט לשמוח בחלקנו.

להסתפק בקיים.

ליהנות מחלקת האושר הקטנה שלנו

מבלי להשוות את עצמנו לאחר, מבלי לחשוב על מה שחסר או על מה שאין, פשוט להכיר תודה על מה שיש.

גם אם הרצון שלנו מכוון אותנו למשהו אחר, גם אם השאיפות מובילות אותנו לעוד.

אולי ברגע שנהיה שלמים עם מה שיש לנו הכל יהיה בסדר. יותר מבסדר. מושלם.

קיים דבר כזה שלמות?

אולי זה רק רעיון, לא מצב ריאלי.

כי כנראה שברגע שנחשוב שהכל שלם, מושלם, נתחיל לרדוף אחרי משהו אחר, ואף פעם לא נגיע לשקט הנפשי שלנו.

לחלקת האושר הקטנה שלנו.