הוא לא יתקשר, את יודעת שלא.

והוא גם לא ישלח הודעה, לא משנה כמה הוא ירצה.

ופתאום את שואלת את עצמך "למה שלא ירצה?" ואולי הוא בכלל לא רוצה.

אולי הוא לא רוצה אותך, ולא משנה כמה תחשבי על זה, הוא לעולם לא ירצה.

גם אם הרגע הזה, כמה קצר שהיה, שהייתם ביחד, גם אם הרגע הזה היה הכי מאושר שהיה לך כבר חודשים.

כנראה שהוא בכלל לא רוצה.

ויהיו עוד מליון. טוב, אולי לא מליון.

אבל יהיו. ואת יודעת שיהיו.

אפילו שאת לא רוצה, אפילו שאת רוצה רק אותו.

והפחד שהניע אותך כל הזמן הזה, הפחד שהתמוגג באותו רגע שליו, רגע טוב, פתאום את מגלה שהוא לא המחסום.

והפחד שלו הוא הרבה יותר גדול, כי את מפחדת לנסות והוא מפחד לרצות.

"עדיף להתחרט כי טעינו מלהתחרט כי לא ניסינו בכלל." אמרת. וזה המוטו שלך, זו הדרך בה בחרת, וזה מה שייחרט לך על הקבר.

אבל זה לא משנה לו.

ואולי יום אחד הוא יתחרט, אולי יום אחד הוא יבין שטעה. אבל את לא בן אדם סבלני, ואת לא תחכי שיעבור לו.

"הוא גם ככה יתחרט," את תגידי לעצמך, "והוא בטוח חושב עליי עכשיו ולא מוצא את עצמו." אבל אחרי שנה, את זו שמדברת עם עצמך, ואת שואלת, "מה היה יכול להיות?"

אדם בלי בלי אומץ, אדם בלי יכולת להתגבר על הפחדים שמונעים ממנו להשיג את מה שהוא רוצה, לקחת את מה שהוא רוצה, הוא לא זה שאת צריכה.

ואולי הוא זה שצריך אותך.

חרטה היא תחושה נוראית.

אנשים מסוימים הם כל החיים שלנו, אחרים חלק משמעותי מהם.

החיים הם דרך, בנויה מאינסוף אבנים, ונגמרת בשלב כלשהו- בין אם מוקדם ובין אם מאוחר.

מרבית האנשים שלוקחים חלק גדול בחיינו יהפכו בסופו של דבר לזיכרון, ושום דבר מעבר לזיכרון, עוד אבן בדרך בה אנו מתקדמים עם חיינו.

חלק קטן מהקרובים אלינו ואולי גם הפחות קרובים, ילוו אותנו לאורך כל הדרך.

החכמה היא להבדיל ביניהם- לדעת מי יישאר ומי בסופו של דבר יחלוף.

מי נצחי גם אם לא משמעותי בהווייתו ומי למרות חשיבותו בהווה לא יהיה חלק מהעתיד שלנו.

מי בסך הכל עוד אבן בדרך, ומי ימשיך איתנו לאורך כל השביל.

ולדעת להעריך כל רגע עם כל אדם, כי כל אחד יכול להיעלם, להתמוגג, להישכח.

לא להזניח ולא לקחת כמובן מאליו אף חלק מהחיים שלנו, כי במבט לאחור אולי עוד נתחרט על כך.                            

ולנצור כל חיוך או דמעה, בכי ושמחה, ולחיות כל רגע במלואו ולהיות בכל רגע בהווה כי כולם בסוף הופכים לזיכרונות, ואין לדעת אילו מהם יהיו המשמעותיים עבורנו בעתיד.

טבע האדם פשוט מדהים. איך בן אדם שלפני שבועיים לא היה חלק מהחיים שלך הופך פתאום לכל כך משמעותי, וכמה אנחנו נקשרים לאנשים האלה שבאים וקצת מצילים אותנו מעצמנו.

היא מלטפת את שיערה ובוכה, איך אפשר לבכות על מישהו שעד לפני שבועיים לא היה רלוונטי לחיים שלך. ואני חושבת, היא כל היום מטפלת, מקלחת, מרימה, מלבישה, דואגת... ועדיין לא נמאס לה, להיפך- היא נקשרת.                              

אולי בגלל זה, להיות כל היום, סביב השעון, עם אותו אדם, אולי זה מה שקושר שני אנשים מהר כל כך, ואולי זאת העובדה שהיא הדבר היחיד שיש לה פה, אולי שתיהן מחזיקות אחת את השנייה בחיים.

אז היא מלטפת את שיערה ובוכה, בוכה על אישה שעד לא מזמן בכלל לא הכירה, ואני חושבת כמה מדהים טבע האדם.

ימים שלמים הן מעבירות יחד, מבלי להבין מילה אחת של השנייה, ואיך זה הגיוני? כמה קשר יכול להיות בין שני אנשים בלי שפה? כנראה שהמון. בכל זאת היא מקשיבה לה, למרות שכבר אין כוח לדבר, היא מטפלת בה והיא דואגת לה. אז אחרי שבועיים בלי להבין אחת את השנייה היא בוכה, והיא מחזיקה אותה בחיים.                      

ואיך אחרי שבועיים אפשר לבכות על בן אדם, ואחרי חיים שלמים לא.

ואני שואלת, איך עדיין יש אנשים כאלה? טובים, תמימים, דואגים באמת. ואיך מצד שני לא.                     

האדישות, הרגישות, הקרירות, החמימות, ההתרחקות, ההיקשרות... ומה גורם לאדם להתחבר לזר בכזו מהירות? ומה גורם לאחר להציב קיר שימנע ממנו רגש כזה?