אני רוצה לשתף אתכם באירוע שקרה לי במהלך סמינר בצופים, שאמנם שנשמע קטן יותר מאיך שהוא מרגיש לי. לא סיפרתי על כך לאף אחד, ולכן אני מרגישה צורך לשתף את זה, במטרה שהצמרמורת תעבור בכל פעם שאני חושבת על מה שהיה.

אז היינו בסמינר כל הגדוד, ולאורך כל הסמינר הסתובבנו אני, חברה שלי, וילד שנקרא לו עודד. הוא גבוה ממני בלפחות 12 ס"מ ממני, ואני בגובה 1.55. הוא גדול כזה, לא שמן, פשוט גדול. אז בלילה סידרנו את השקי שינה ויצא שהוא ישן לידי, הכי קיצוני בשורה. 

בלילה היינו חבורת ילדים שלא ממש הלכה לישון אבל בסביבות 4 נכנסנו לשקי שינה, דיברנו ועשינו שטויות וכל זה. לאורך כל הזמן-שקי-שינה עודד נשען על הצד עם הראש עם המרפק, עם הפנים אליי, ואני הייתי עם הגב אליו בתוך השק"ש. שמתי לב שהוא מנסה לקרב את הגוף שלו אליי, אבל לא אמרתי כלום. אני לא מהבנות האלה שמפחדות ממגע, ובמקום מסוים רוצה מגע, אבל מתוך אהבה. ומפני שאין לי שום חיבה כלפיו באופן של מעבר לידידים, ולא ממש הרגשתי בנוח.

ניסיתי להתעלם, ולא רציתי ליצור חוסר נעימות, וזה גם לא היה רציני.

בסוף כולם נרדמו, ולי לוקח זמן להירדם, אז שכבתי בשק"ש עדיין עם הגב אליו ועצמתי עיניים, ועשיתי את עצמי ישנה כי אז חברה שלי לא הייתה מפסיקה לדבר איתי. שכבתי במיטה והרגשתי איך לאט לאט המרחק בין עודד לביני מצטמצם. הקשבתי לנשימות שלו ושמעתי את המתיחות שבהן, שמתי לב לכל תנועה שהוא עושה לעברי. ניסיתי להרגיע את הנשימות שלי ולייצב אותן. 

הגוף שלי כבר היה ממש צמוד לשל עודד, ושכבנו כפיות. הרגשתי בחילה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ידעתי שאם אעיר לו אני אצור מבוכה גדולה לשנינו ופשוט קפאתי ולא זזתי. אני לא חושבת שהרגשתי ממש מחוללת, אבל הרגשתי לא בנוח בכלל, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

לאט לאט עודד הכניס את היד שלו לשק"ש שלי ושם את היד שלו על הבטן שלי, והצמיד אותי אליו יותר, והניח את הראש שלי על היד שלו. מחשבות רבות טסו בראש שלי ואת רובן אני לא זוכרת. פחדתי שאחד הילדים יתעורר או שאחד המדריכים ייכנס ויראה אותו צמוד אליי ככה, ויחשוב שאני יזמתי את זה, או יחשוב שאנחנו משהו שאנחנו לא. פחדתי לנשום באופן לא אחיד ושהוא יעלה על כך שאני ערה, פחדתי לנשום.

היד של עודד טיילה לאורך הרגליים שלי וחזרה לבטן, ובאותו רגע הרגשתי בחילה. התחלתי לרעוד בלי שליטה. אמרתי לעצמי להפסיק לרעוד בראש אבל פשוט לא שלטתי בגוף שלי, הייתי כאילו מנותקת מעצמי. אולי זה היה מקור, אולי מפחד, אני יודעת שהרגשתי נוראי. 

עשיתי את עצמי "מתעוררת" והתרוממתי ממנו, וניסיתי לייצב שוב את הנשימה, והרעידות פסקו. כששכבתי חזרה לישון "מעורפלת" הוא שוב חזר לחבק אותי והניסיון שלי כשל. 

שוב רעדתי, שוב קפאתי במקום מנותקת מהגוף שלי כשהמחשבות רצות קדימה. הרגשתי חסרת אונים, חלולה.

בבוקר התעוררתי וניסיתי להתנהג כאילו הכל כרגיל, בדיוק כמו שהוא עשה. דיברתי איתו וחייכתי אליו כאילו כלום, אבל לא יכולתי להסתכל לו בעיניים, והרגשתי צמרמורת וחלחלה כל פעם שנזכרתי בתחושה של הגוף שלו צמוד לשלי. 

אני מצטערת על כך שלא הערתי לו ברגע ששמתי לב שהיד שלו מונחת על המותן שלי, ברגע ששמתי לב לתנועות הקטנות שהוא עושה לעברי. 

הייתי צריכה לעמוד על שלי, ולדעת שהנוחות שלי והרגשת הביטחון שלי חשובה יותר ממצב לא נעים של להעיר. 

אותה "חוויה" גרמה לי להרגיש כל כך קטנה, חלשה, חסרת חשיבות וחסרת אונים. הרגשתי איך בכל נשימה אני מתרוקנת מעצמי ומתנקת מהגוף שלי. 

אני יודעת שזה היה בסך הכל מה שזה היה, ושמה שקרה הוא לא טראומה שאין דרך להתאושש ממנה, אבל אותה תחושת אי נוחות, שמישהו נוגע בך כשאת לא רוצה ומקרב את הגוף שלך לשלו, זה מספיק בשביל לדעת שאת צריכה להתרומם ולומר לא!