הרגשתי את זה כבר עוד לפני שזה התחיל.

כמו קיא-הוא טיפס בתוכי ובסוף נפלט החוצה כשאמרתי לעצמי שאני מחבבת אותו. זאת לא אהבה, זה קצת כמו קראש ילדותי.

הכי כואב זה שהוא לא רואה אותי-למרות שאני כל הזמן קרובה אליו. גם אילו היה רואה אותי הוא לא יאמר לעולם כי הוא לא ידע איך אני אגיב-והאגו שלו מתחיל ולא נגמר...

אנחנו באותה חבורה, נפגשים בשישי וכאלה. חברות בין בן ובת תהרוס אותה. 

בסופו של דבר, כמה שאני יורדת עליו ומגחחת על הפוזה שהוא עושה-פוזה של שותה ומעשן וחתיך ונחשק וזיין-הוא ילד טוב וחכם-וזה מה שכובש אותי.

והכי מפחיד אותי שגם אחת מהחברות שלי מסתכלת עליו. לא בעניין של תחרות-זה מגעיל אותי משום מה.

אם אני ארצה-אני אשיג אותו... או שלא ? 

הוא לא כזה מתוכחם בסופו של דבר. מצד אחד הוא שקוף לגמרי, מצד שאני לא יודעת מה הוא חושב-אבל אני יודעת מה הוא מנסה לעשות

יש בי פחד שהוא אוהב מישהי אחרת, יש בי פחד שהוא לא אוהב אף אחד. 

נראה שלא משנה מה אני אעשה העולם לא יניח לי להיות קרובה אליו מספיק כדי שיקרה משהו. וכשאני אומרת העולם אני מתכוונות חברות שלי, והוא, 

ואני.