בנים בנים בנים בנים בנים 

תמיד מסביבי. תמיד בזווית העין שלי.

וזה דוחה אותי-שכל בן שאני חושבת שהוא יפה מספיק אז חשוב לי להרשים אותו בלי קשר לאהבה. ויש אצלי את המסומנים שממש אכפת לי מה הם חושבים.

ותמיד להראות טוב, תמיד להיות יפה, ותמיד לא לפחד להיות דעתנית כמו תמיד. ואני לא יודעת אם אני אוהבת אותו-אבל חשוב לי להרשים אותו אז אני מדי פעם אפזול לראות אם הוא מסתכל עלי.

והם מסתכלים. גם אם זה למאית שניה, אני קולטת. גם אם הם בוהים בי במהלך השיעור וחושבים שאני לא רואה-אני קולטת.

אני שונאת את זה בי. שאכפת לי מה הבנים רואים בי ומה הם חושבים עליי ומי אוהב אותי ומי לא-ואני רוצה שכוווולם יאהבו אותי ויסתכלו עליי.

אבל כשהם מסתכלים-אני מרגישה לא בנוח.

אני נשמעת כזו שיטחית לעצמי ואני מנסה להשלים עם החלק הזה שבי-החלק שפשוט רוצה. רוצה להתנשק, ולהתמזמז ולאהוב ולהיות אחת שבוהים בה ואחת שמאוהבים בה ולהיות ה-אחת.

אני משערת שזה טבעי-אבל אני לא מרגישה שזה טבעי. ומעל הכל אני רוצה את המורה שלי.