אנשים שחיים סביבנו. מאוד קל למתג את כולם לפי תכונות אופי ומעשים והתנהגות... 

שלטתן, חייכנית, מעצבנת, חופרת, דביל, צבועה

ואת עצמינו אנחנו רואים כבייסיק. כאילו אנחנו המקור, הנורמאליות של ההתנהגות.

וכשאני חושבת על זה: אני יכולה לחשוב על תכונות והתנהגויות שלי שאנשים וודאי שונאים בי. ולא שאני עושה את זה בכוונה לעצבן-זה חלק ממני ומהאופי שלי-חוסר השלמות שלי שהופך אותי למי שאני-לא?

יש לי נטייה להיות שתלטנית, לשים את עצמי במרכז. לפעמים אני יכולה להיות סנובית לאנשים שאני לא מכירה מספיק טוב...

יש לי נטייה להתנהג בטיפשות, ויש לי ביטחון עצמי-לפעמים מופרז...

אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאני מטופשת, ואני יכולה לזהות את האנשים שמסתכלים עלי בסלידה-השאלה אם אני צריכה לעשות עם זה משהו?

מצד אחד-אני חושבת על כך שאנשים יהיו תמיד שיפוטיים ותמיד ימצאו בך משהו לא בסדר-אפילו אני עושה את זה-בייחוד לאלה שיש להם נטייה למושלמות.

אני גם חושבת שזה חלק מהאופי שלי. השתלטנות שלי היא חלק ממני, זה מן רצון להוביל, להיות הבוס-אני לפעמים אוהבת את החלק הזה בי-רק שאחרים לא..

והביטחון העצמי-אני אוהבת להרגיש יפה, וחשובה, וללכת עם גב זקוף וראש מורם. ללכת ברחוב בלי שיהיה לי אכפת מה אומרים עליי ומה חושבים עליי

ביטחון עצמי זה בונוס בחיים שאני מודה לאלוהים שקיבלתי-זה עושה את החיים לקלים בהרבה מובנים-הלוואי שיכולתי לחלק קצת משלי למי שאין....

אבל מצד שני-אני רוצה שיסתכלו עליי במקום חיובי. אני חושבת שצריך לקבל את מי שאתה-אבל גם לדעת את הגבול בין "לקבל את מי שאני" לבין "כל מה שאני עושה ואומר זה בסדר כי זה מי שאני ואני לא משתנה"... 

אני יודעת מה המוזריות שלי, והחסרונות שלי, ומה אנשים שונאים בי, ושלפעמים מסתכלים עליי מוזר כשאני מזמזמת שירים בשיעור כשאני בכלל לא שרה יפה, או עושה פרצופים מצחיקים במראה, או אומרת את דעתי בקול רם תמיד.....

אני אוהבת את עצמי אבל לפעמים מרגישה שהחברה מנסה להנחית אותי למטה. 

למה את עם ביטחון עצמי? למה לוקחת פיקוד? למה את אוהבת את עצמך?

למה לא ??????????