כאילו ענן שחור עובר מעל חיי

כל מיני דברים קטנים שמחלחלים ושוברים אותי מבפנים, תופסים את המקום של הדמעות שבורחות החוצה...

אני לא מצליחה את במתמטיקה, אני יושבת בכיתה לא מצליחה לפתור את התרגילים כשלאט לאט אנשים מסביבי עולים על פתרונות אני ללא כיוון אפילו, מביטה מבט חלול במחברת הריקה ואומרת לעצמי לא לוותר, לא לוותר-מחזיקה חזק את הדמעות. לא יכולה להתמודד עם כישלון, עם לא להיות הראשונה בכיתה, הכי טובה, הכי חכמה.

גם בפיזיקה אתמול לא הצלחתי כלום והרגשתי חסרת אונים, מחזיקה את הדמעות כשהמורה מרגיע אותי ויושב איתי לאט לאט, מסביר לי דברים על כדורים נופלים ונוסחאות וגרפים.

וילדה עברה לכיתה שלי, "חברה שלי". היא רואה אותי כחברה הכי טובה שלה, אני רואה אותה כחברה חצי קלאצ'... 

היא מתוקה אבל אני לא מתחברת אליה מי יודע מה, ויש לה בעיות אישיותיות, סיפור ארוך, היא ילדותית מאוד ואני שונאת את זה, והיא לא מוכנה להתחבר לעוד ילדים חוץ מעוד 2 חברות שלנו והיא נתלית עליי ונדחפת לכל השיחות שלי עם אנשים ומחבלת בכל הקשרים שאני מנסה ליצור עם אנשים חדשים ואני יודעת שקשה לה ושהיא מרגישה לבד-אבל למה אני צריכה לקחת אותה תחת חסותי?

לפני כמה שבועות המורה העבירה אותי ליד ילד ממש נחמד ואהבתי לשבת לידו-והיום היא החליטה שהיא תעבור לידי והרגשתי שגם את זה היא לקחה לי והתעלמתי ממנה כל היום והיו לה דמעות בעיניים ואני יודעת שהיא חזרה הביתה ובכתה...

אבל אני לא מוכנה ששלוש שנים הבאות היא תלך אחריי לכל מקום. 

והיום הלכתי לקנות ג'ינסים חדשים והסתכלתי במראה והרגשתי שמנה. שמנה שמנה שמנה שמנה

אני יודעת שאני רזה, ובדיוק במשקל שאני אמורה להיות-אבל אני לא מרוצה. מכלום. נמוכה מדי, ירכיים גדולות מדי, חזה קטן מדי, מותניים לא מספיק צרות, אגן לא מספיק יפה, פנים לא מספיק יפות. פחות מדי ויותר מדי 

איכס איכס איכס 

והמורים שונאים אותי כי אני לא עושה מה שמבקשים ממני ואני מורדת ומדברת ואומרת מה שאני חושבת והולכת נגד החוקים.

אני לא מרוצה מהציונים שלי-היום קיבלתי 91 בעבודה בספרות, אבל הציון הכי גבוה בכיתה הוא 93 אז אני לא מסופקת. קיבלתי 86 באנגלית אבל זה מתחת ל-90. שלא לדבר על 69 במתמטיקה ששבר אותי לגמרי.

לכולם יש מורים פרטיים במתמטיקה. כולם. ורק אני ב5 יחידות מנסה להיות חכמה ולא מצליחה. 

אני יודעת שהכל יהיה בסדר, ושהכל יעבור

אבל אני רוצה עכשיו. הכל.