בעודי שוכבת פה במיטה, בשעה האחרונה שלי בשנת 2015, אמורה להיות במסיבה שכנראה יהיה בה שתייה, וכנראה שכל מי שמחשיב את עצמו ל"בעניינים" יהיה שם, וכנראה שמעט אנשים ישאלו אותי למה לא הייתי או מה עשיתי בחגיגות הסילבסטר ואני אגיד שהייתי חולה.

לפחות יש תירוץ אמיתי ללמה ישבתי לי בבית בשעת המסיבות הנוצצנות-כי בטח גם ככה לא הייתי הולכת בסוף...

בקיצור, בעודי שוכבת פה במיטה, חשבתי לי מחשבות... נזכרתי בכל מיני זכרונות שממבט ראשון הם לא ממש חשובים-אבל כנראה שיש להם משמעות שאני עדיין לא יודעת אותה: זכרונות כמו הספר של סבא שלי (זכרונו לברכה) שהיה שלו במקור והוא נתן אותו לי ואני תרמתי אותו לגן (הייתי בת 5). וגם נורא נזכרתי באחד השירים שהיו כתובים שם.

והמחשבות האלו הובילו אותי ללהודות על כך שיש לי זכרון כל כך טוב-והזיכרון שלי הוא באמת מאוד מוצלח, וחשבתי על זה שהזכרונות הללו-הקטנים והגדולים כאחד ממלאים אותי באושר כל פעם מחדש, גם אם אלו לפעמים זכרונות עצובים... ולפתע חשבתי על זה כמה נורא זה לא לזכור.

לקום בבוקר כאשר כל חייך מחוקים בעינייך-ואם אתה לא זוכר את חייך מי יזכור?

והאם אתה יודע שגם היום, כשהתעוררת, יהיה עוד יום שישכח כנראה מחר? או עוד שנה? מה זה משנה....

והבנתי שבסופו של דבר-מה שיש לנו בחיים זה זכרונות. המסע הגדול הזה שנקרא חיים-שבכל רגע נתון אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולראות את העקבות שהשארנו-פשוט לפעמים אנחנו שוכחים או מפחדים לעשות זאת...

כל מה שהשגנו והפסדנו, מה שעברנו ולמדנו, מה שהצלחנו וכשלנו-כל אלו מסתכמים לזכרונות רחוקים ואהובים שממלאים אותנו בהרגשה של "חיים"-

רק אם אנחנו זוכרים לזכור.

ואני חושבת שהמחשבה הזו הולכת נהדר עם השנה החדשה. כי רגע לפני כל ה"דף חדש", וההסתכלות על העתיד ומה יהיה-חשוב גם להסתכל אחורה על העבר, על הזכרונות, על כל מה שצברנו-ולשאול האם צברנו מספיק? ומה לא הספקנו? מה רצינו ולא עשינו? 

להודות על השנה הזו שתיכנס כמו עוד קלסר למדף החיים, קלסר שיקווה להיפתח מחדש ולהעלות קצת אבק....

ותמיד לזכור-שאנחנו זוכרים רגעים ולא ימים.

ותמיד לזכור...

_____________________________________________

אני מאחלת לעצמי ש*אעשה* את 2016 לשנה ששווה לזכור!

ואני מאחלת זאת גם לך!