ללכת ברחובות כנגד הרוח שמכווצת אותי, מכווצת את כל אלו שהולכים לצידי.

והצעדים ברחובות ספורים, אך מהירים. אין שום רגע מיותר להישאר בחוץ. המדרכה היא רק גשר שמחבר ממקום למקום.

ולא מסתכלים אחד לשני בעיניים, כל אחד בבועה הקטנה שהוא מנסה ליצור סביבו ושתגן מהרוח והקור.

ופיסות מדרכה מוצפות מים שאף אחד לא רוצה לדרוך עליהן, ואני דווקא דורכת ומחייכת לעצמי למראה המים הקופצים.

והנהגים הרבה יותר נדיבים כלפי הולכי הרגל, מנסים להביע הזדהות?

ואני נוסעת במיניבוס החמים, ועולים 3 אנשים ערבים עם תיקים מצחיקים ומלאים. שואלים את הנהג בחדות בלי גוון בקול "תל אביב?" 
והם מתיישבים במושב האחורי וכולם נותנים בסתר מבטים חטופים עליהם ועל התיקים, ובאוויר אפשר להרגיש את ענן המחשבה של כולם.

ואני מביטה סביבי ובלב מגחחת על המצב העגום הזה.

ומחייכת לעצמי על מזג האוויר המצחיק הזה, שבו המדרכה היא רק גשר צר בין מקום למקום.