פעם אחרונה שכתבתי היה בחופש הגדול לפני כיתה יא...

כרגע אני לאחר חודשיים שחלפו להם מתחילת השנה. אני מסתכלת אחורה על מה שכתבתי ועל מה שאני כותבת ואני פשוט כל הזמן משתנה... והכמה חודשים האלה של כיתה יא ביגרו אותי כלכך ואני עומדת במקום שבו לא עמדתי אף פעם.

התקופה הזו, של מתחילת יא ועד עכשיו-ללא ספק הייתה התקופה הכי קשה והזויה שהייתה לי עד כה.

אני רשגדית-והתפקיד הזה לגמרי הרבה יותר קשה ושונה ממה שדמיינתי.

הלימודים טובעניים וקשים מאי פעם. אני טובעת במתמטיקה ובפיזיקה ונאבקת על ציונים טובים ללא הועיל, וכל ציון מתחת ל80 פשוט הורג אותי מבפנים ושוחט את כל הכוחות שלי.

החברות מעולם לא היו מרוחקות יותר, ומעולם לא הרגשתי כל כך לבד כמו שהרגשתי בתקופה הזו. התרחקתי מאוד מאביב לאורך כל התקופה הזו והיא לא הייתה כשהייתי צריכה אותה הכי הרבה...

הכוחות שלי למשפחה הם אפסיים ואני מרגישה כאילו הם רק מכבידים עליי ושאין לי אנרגיות אליהם בכלל.

ותומר. מה יש לומר על תומר. אנחנו כבר שנה וחצי (ושבוע אבל מי סופר) ביחד ואני מכורה. מאוהבת. מלאת תשוקה אליו ומתגעגעת אליו תמיד. מחפשת אותו במבט ברחוב, בכיתה, במיטה.

הוא בערך הדבר היחידי שהחזיק אותי ועשה אותי מאושרת. אבל כמו שאני יודעת-גם היחסים איתו מלווים תמיד במלחמה פנימית לשמור על ה"אני" שהייתי לפני שנהיינו ביחד-אני רוצה להשאיר פירצה קטנה שבמקרה וניפרד אני לא אאבד את הכל כי תליתי את עצמי עליו במאה אחוז. חשוב לי להישמר להיות "אני" גם בלי "אני והוא".

בקיצור, התקופה הזו הייתה מלווה במלא קשיים שרובם נפשיים, קשיים שאני מייצרת עם המחשבות שלי...

בתקופה הזו כמובן קרו המון דברים טובים אבל אני לא מצליחה להיזכר בהם והם כלל לא דומיננטיים בתוכי. כל הדיכאון וכל ההשתקעות בשגרה פשוט גרמו לי להיאחז באומללות וברחמים עצמיים.

השגרה הזו פשוט דרשה ממני להתעלם מהגחמות שלי, מעייפות, מכעס ומעצבות ולהמשיך עם פוקר פייס וחיוך מאולץ על הפרצוף, ומבפנים פשוט נסדקתי לאט לאט.

התקופה הזו פשוט זכורה לי כמו ענן שחור ומגעיל שלתוכו נבלעים כל הדברים הטובים שהשגתי. 

אני חושבת שההתבגרות שלי במהלך התקופה הזו היא כמו צמיחה של שיניים או כאבי גדילה של נער-ההתבגרות מכאיבה וכופה עלייך להניח בנחלת העבר את ההרגלים המתוקים של הילדות והתמימות היחסית לאותה התקופה הקודמת...

את כל מה שעברתי יש בתיעוד מר במחברת שספגה את כל מה שנצבר מתחת למסיכות במהלך היום-משמע רוב הזכרונות מצטיירים כשליליים.

בסופו של דבר, אני רוצה להאמין שלקחתי את עצמי בידיים והנחתי מאחור את הייגון הדרמטי, הרחמים העצמיים ורגשות האשם שאני כופה על עצמי-

ואני רוצה להאמין שאני פוסעת בשביל חדש ובריא שבו אני לומדת מהן האפשרויות שלי ולפי כך אני מציבה לי מטרות ריאליסטיות שמותאמות ליכולת שלי מבחינת כישרון, זמן וכוח נפשי.

אני רוצה להאמין שאני לומדת את ההבדל הדק בין לוותר לעצמי לבין להתפשר, ושהפשטות של פעם שאיפשרה לי לקבל מאיות בכל תחום אפשרי היא כבר לא קיימת, ושלמדתי להכיר בעובדה שאני לא הכי טובה והכי מוצלחת-ושזה בסדר.

ושחשוב יותר להיות הכי טובה ביחס לעצמי מאשר הכי טובה ביחס לאחרים. 

ההבדל בין לוותר לעצמי להתפשרות הוא הקשה לי ביותר. כי אני בדרכ לא מסוגלת לקבל פשוט את האפשרות שאני לא הכי טובה ולא מיציתי את היכולות שלי. 

"אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי-הימים היחפים"

או שלא?