Gone like the wind

"שוכבת על המיטה ומביטה בחדר השחור לבן שלי.

באוזניות הענקיות שלי אני שומעת את השיר Impossible ברמות מפוצצות אוזניים.

כל החדר מעוצב בסגנון גותי והדבר היחיד שנראה נורמלי זה הפסנתר בקצה החדר.

על שולחן הכתיבה שלי, ליד הלפטופ השחור, מונחים הציורים שלי.

מלאכים, בנות פריקיות, ורדים וגולוגולות.

אני קמה מהמיטה, ומתחילה לצייר פסנתר שחור ומסביבו צללים אפלים.

מניחה את העיפרון סוג B8 ומתקדמת אל הפסנתר.

מתיישבת על הריפוד השחור ומתחילה לנגן.

הקלידים כאילו זזים מעצמם.

מפסיקה לרגע, ובוחנת את עצמי במראה הגדולה.

שיער חום מתולתל עם פס כחול, עגיל שני, איילנר ומלא מסקרה שחורה,

מעיל עור שחור וגינס משופשף, בצירוף נעלי ברקדאנס שחורות ופנים קודרות.

פותחת את הלפטופ, וכותבת בלוג..."

אבל אלה לא החיים שלי.

אני מציירת, אבל חולקת חדר עם אחותי הקטנה והמפלצתית.

יש לי עגיל שני, אבל אני לא ממש מתאפרת.

אני לא גותית, אין לי חדר מגניב כזה וגם לא לפטופ שחור ואוזניות ענקיות.

אני לא מנגנת בפסנת, ואין לי שום פס בשיער.

אבל יום אחד, אני יודעת, בעוד שנתיים, שש שנים, אפילו עשר, אני אגשים את החלום.

גותית מן המניין אני אהיה.

תמיד נמשכתי לצד האפל שלי

.