Gone like the wind

אחי גילה שלקחתי לו את העפרונות ציור שלו. אין צורך לציין שכעס.

לפעמים אני לא יודעת למה אני מציירת.

זה מרגיע? מספק? לא. זה עושה טוב לאחרים? לא. העולם יחרב אם לא אצייר משהו? לא. אז למה?

אני מציירת ברמה של ילדה קטנה. נכון, כולם אומרים שאני מציירת אנימה יפה, אבל יש אחרים שמציירים כל כך יפה....

אולי אם היה לי אינטרנט בבית הייתי לומדת לצייר, אבל עובדה שלא, כי את המילים האלו אני מקלידה מהבית של סבתא שלי שגרה מולי.

וגם אם היה אינטרנט צריך זמן פנוי וטריטוריה חופשית, בלי אחיות קטנות שממררות את החיים ובלי הורים שכל רגע צועקים עלי לזרוק זבל.

עצוב לי ורע לי. אני בדיכאון.

יתכן שזו אחת ההשפעות של גיל ההתבגרות, ויתכן שלא.

ואולי...אני מוצאת את עצמי חושבת איך להרשים את הילד החדש שבא לכיתה בסוף שנה שעברה, אבל אני לא יודעת אם זה עובד.

הוא מחמיא לי וזה, אבל יש לי הרגשה שהלב שלו תפוס ע"י חברה טובה שלי שלא שמה לב עליו.

מעצבן.

מה הטעם לצייר כשאת גם ככה לא נהנית מזה???

הנה עוד פוסט פורסם, עוד ציור שנשלח למגירה ועוד לב אחד נאנח ותוהה מה יביא איתו המחר החדש...

מחכה לחיזוק

    שלכם,

       שרויה בסיוט נצחי ואובדת עצות.