היא עמדה בפינת החדר האפלולי, מקשיבה לויכוח שמעבר לדלת.
דקיקה ושברירית, בעלת יופי מעודן ומראה עדין.
עורה היה לבן בגוון השנהב, עיניה התכולות מביעות עצב ושפתייה היו שרטוט דובדבני מושלם.
עמדה דוממת, סופגת את הצעקות ואפילו, אוי, את החבטות.
היו אלה שני גברים צעירים, אחים..., נשכה את שפתייה, שכעת התחרו עליה.
היא הכירה אותם, הם היו חברי ילדות.
תומס, גבוה ומרשים, וריצרד, נאה ובנוי לתלפיות.
וכעת הם מרעילים זה את זה, מאיימים, מפחידים, שונים כל כך מכשהיו בחברתה.
הם המשיכו בריב, בלי לשים לב לדעתה שלה, בלי לדעת מה יהיו התוצאות...
לאחר כמה חודשים, בכנסייה,השוכנת בקצה צוק תלול ליד הים, עמדו שני אנשים, שונים זה מזו במידה שלא תתואר, עמדו להיקשר לנצח בקשר בלתי מנותק.
הגבר מאושר, והאישה הצעירה עומדת אומללה, מצפה שהכל יעבור כבר, חוששת לגורל בעלה לעתיד.
אישה אפשר לקנות בכסף, אהבה- לא. זאת חזרה ואמרה לו שוב ושוב, והפצירה שיחזור לביתו, לאחיו. לא הקשיב, וחבל.
וכך עמדה לה, בשמלה מפוארת עם סלסולי בד ושולי תחרה, והקשיבה לכומר.
היא הייתה מסוחררת, שקועה במחשבות, כששמעה "אני מתנגד!".
הגרוע מכל קרה.
היא עמדה דוממת,קפואה,בשעה שבעלה, לעתיד כמובן, זימן את אחיו לדו קרב, ואפילו בשעה שהחלו להילחם,בשליפת חרבות,על החיים ועל המוות.
אט אט הקרב הפך למסוכן יותר ויותר, והם עברו להילחם בחוץ, על הצוק.
היא התעשתה, ורצה אליהם.
היא הפצירה בהם להפסיק, נתלתה עליהם, התחננה.
כמה מהר זה קרה. כמה כאב הסבה לשניהם, כשנהדפה ע"י אחד מהם, אל שפת הצוק.
היא איבדה את שיווי משקלה והספיקה לנעוץ בהם מבט שכלל פחד, אימה וייתכן שגם אכזבה, בטרם צנחה למטה אל הגלים.
קול ההתנפצות היה חזק בהרבה ממה שהיה צריך להיות. היא התנפצה על גל גדול, לאלפי רסיסים, וכל רסיס ורסיס עף לכמה מטרים, כך אומרים, לכיוון שונה.
זה היה סופה של אותה נערה, התמימה, החפה מפשע, שגורלה נחרץ מראש.
נערת החרסינה.
בסיפור העצוב הזה, אני נפרדת ממכם להיום, קוראי הבלוג, אבל אל תדאגו, אכתוב אליכם שוב במהרה-
שרויה בחלום נצחי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
