קלמנטינה

טעיתי.

דווקא העברתי את השנה וחצי הזאת בצורה טובה.

הפלפאף חיפשה עבורי משפחה מאמצת שאגור אצלה עד פתיחת שנת הלימודים, למשך שנה וחצי.

הייתה משפחה אחת שמאוד שמחה לראות אותי והחליטה שתאמץ אותי.

מאוד התרגשתי לפגוש אותם. אנשים שרוצים שאהיה אצלהם מרתון, לא כמו ארבעת הקוסמים (שכבר התחלתי לקרוא להם המנהלים) שנפלתי עליהם בפתאומיות.

זאת היתה משפחה שגרה ליד ביתו של גריפינדור. משפחת פברל. לאב המשפחה קראו איגנוטוס.

השם הזה עורר בי צמרמורת אבל לא הבנתי למה.

אני זוכר את היום האחרון אצל המנהלים. בסך הכל הייתי אצלהם שבוע אבל זה הרגיש כמו יובל.

"קאת'ברט, קום!" הפלפאף העירה אותי ביומי אחרון אצל המנהלים בבית. קמתי והתארגנתי בעצלתיים.

"בוא, החזק בידי." הפלפאף אמרה והתעתקה מהבקתה ביחד איתי לשדה רחב ידיים.

משם הלכנו ברגל לכפר קטן עם כמה בתים נחמדים שנקרא "המכתש".

"אתה זוכר איפה הבית?" היא שאלה אותי כשהיא מביטה על הבתים השונים במכתש.

"כן," עניתי, "זה בית גדול שרשום עליו ~פברל~ באותיות גדולות."

"רק תזכור שזה הבית הכי ימני בכפר כולו." הפלפאף אמרה.

"זה בסדר, גברתי. אל תדאגי לי." אמרתי בנימוס.

"טוב, אהה..." הפלפאף נעמדה שם חסרת מילים.

"אני גרועה בפרידות." היא אמרה לבסוף, נבוכה.

"זה לא פרידה, אנחנו ניפגש עוד שנה וחצי!" אמרתי והוספתי צחוק קטן כדי לשבור את הקרח.

"טוב, אם ככה אז נתראה!" הפלפאף אמרה ופנתה ללכת משם.

הבטתי בדמותה המתרחקת מהמכתש. הרגשתי כאילו אני מפספס משהו חשוב.

"רגע," אמרתי לה.

היא הסתובבה אחורה, מופתעת. האמת היא שגם אני הפתעתי את עצמי.

"מה?" היא אמרה.

"א... גברת הפלפאף, אני..." אמרתי.

"אל תקרא לי גברת. בשבילך אני פרופסור." היא אמרה ברצינות תהומית.

הבטתי בה בפחד.

אחרי כמה שניות היא התחילה לצחוק.

"סתם התלוצצתי. כמובן, אני מעדיפה שתקרא לי פרופסור, אבל זה לא ממש קריטי בשבילי." היא אמרה.

הוספתי צחקוק מאולץ. אם היא הולכת לנהל את הוגוורטס, אני באמת לא מבין איך זה יראה. טוב שיש את סלית'רין, רייבנקלו וגריפינדור שיאזנו אותה.

"ועכשיו, מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי.

אז.. אא... אני רק רציתי להתנצל על זה שנפלתי עלכים ככה,"

"שטויות!" היא אמרה בחיוך.

"ואני רוצה להודות לך על זה שדאגת לי ועזרת לי למצוא מקום לגור בו עד שהוגוורטס תיפתח."

"מה לא עושים בשביל לגרום לתלמידים לעבור לבית שלך, הא?" היא אמרה בקריצה.

צחקתי. ניגשתי אליה עם יד מושטת ללחיצת יד.

היא חיבקה אותי. חיבוק חם ואוהב, חיבוק כמו של אמא.

חיבקתי אותה בחזרה. היא באמת הייתה כמו אמא בשבילי. גם שאר המנהלים, כמובן, אבל היא במיוחד.

היא הרפתה ואמרה: "טוב, המשפחה שלך מחכה לך! קדימה, נתראה בהוגוורטס!" והלכה משם.

"להתראות!" צעקתי והלכתי משם.

הבית הכי ימני בכפר כולו? בסדר, צעדתי ימינה והגעתי עד לקצה הימני של המכתש.

היה שם בית רעוע ואיש זקן חסר שיניים שעמד ליד הבית ופיצח גרעינים בבהמיות, מתבונן לצד ימין כאילו יש שם... משהו מעניין במיוחד....

"סליחה, אדוני," פניתי אליו.

"האע?" הזקן השמיע געגוע מוזר והסתובב אלי, ממשיך לפצח גרעינים.

"רציתי לדעת איפה-" התחלתי לומר.

"רוצ'ה קצ'ת?" הזקן אמר לי והביא לי מלוא החופן גרעינים.

"אה... לא... תודה..." סירבתי בנימוס, מתבונן בגרעינם שמשום מה זזו.

"אז' מה אתה רוצ'ה?!" הזקן אמר בעצבנות. היה לו מן מבטא מוזר.

"אני רציתי לשאול איפה הבית של משפחת פברל!" אמרתי בתקיפות.

"תירגעגע, ילד קטנצ'יק!" הזקן זעף, והמשיך, "אני לא מכיר שום משפחת פלפל! אולי משפחת מלפפון, אולי מלפלפון או מפלפלון, אבל לא פלפל!" וחזר להסתכל לצד ימין.

"לא, התכוונתי לפ-ב-ר-ל!" אמרתי, מדגיש כל אות ואות.

"אההה!!!! פברל! אז' למה לא אמרת קויידם?" הזקן אמר בחיוך, מסב אלי את מבטו, ואז אמר "לא מכיר". ופיצח גרעין ישר לתוך העין שלי.

לפני שהספקתי לומר משהו הוא חזר להביט על האוויר מצד ימין.

"אתה בטוח?" התחלתי להגיד, "כי אמרו לי-"

"אין פה ששום פברל!" אמר אמר בשי"ן שורקת. "או בפרל," הוא המשיך, "או בפל, או וופל, או פרעצ'ל, או בייגל. אין פה כלום!"

"אבל אמרו לי ש-" התחלתי לומר.

"רגע אחד!" הזקן אמר והסתובב לעברי, "אתה הילד בינש?"

"האמת היא שקוראים לי קאת'ברט, אבל שם המשפחה שלי הוא בי-"

"נו, קאצ'ברץ' בינש! חיכיתי לך!" הזקן אמר בחיוך חסר שיניים.

אם אין לו שיניים, איך הוא מפצח את כל הגרעינים???

"אז יש פה פברל?" שאלתי בהתרגשות.

"לא!" הוא אמר ושילב ידיים בזעף.

"מה? אבל-"

"אבל עכשיו יהיה!" הוא אמר, קוטע את דברי המחאה שלי, מחזיק חזק בראשי ומסובב אותי אל הכיוון אליו הזקן הביט, מימין לבית הימני ביותר.

"מה? אין שם כלום!" אמרתי לזקן.

"לא... יששש שששם! ישש ששם את הבית ששל פברל!" הזקן אמר בשי"ן שורקת.

ולפתע צץ מתוך האדמה בית גדול, ממש אחוזה, ועליה היה רשום בענק "פברל".

"ז'ה לחששש פידליוש" הזקן אמר, "אני שששומר השוד ששל הבית הז'ה!"

"אז זה פברל!" אמרתי לו.

"עכצ'יו, בוא ניכנצ' פנימה!" הזקן אמר, לא לפני שהושיט את ידו ללחיצה ואמר: "אני איגנוטוש פברל!"

יחסית לאיגנוטוס המדובלל, הבית היה מצוחצח ומסודר!

איגנוטוס הראה לי את החדר שלי, אפשר להגיד שזה נראה כמו החדר של ג'יימס פוטר או של אלבוסורוס פוטר, חדר עם יטה נחמדה, ארון בגדים ושולחן כתיבה.

בארוחת הערב איגנוטוס ערך היכרות ביני ובין משפחתו. הוא היה אלמן והיו לו זוג תאומים בגילי: מלודי וטום. שניהם היו אמורים ללמוד איתי בהוגוורטס.

מלודי הייתה צנומה עם שיער ג'ינג' חלק. טום היה ממש ארי-נורדי טיפוסי. בלונדיני עיניים כחולות, לחיים צרות וכו'.

בשנה וחצי שהייתי אצל הפברלים בקושי יצא לי להיפגש עם טום או עם מלודי. את רוב הימים שלי העברתי בשינה, אכילה, ריצה במדשאות האחוזה או סתם בטלה. מדי פעם שיחקתי מן משחק מטאטאים מוזר עם איגנוטו, משהו עם כדורים אדומים ושחורים וכדור זהב קטן. איגנוטוס אמר דקוראים למשחק הזה קווידיץ' אבל אני כבר למדתי לא לסמוך על המבטא של איגנוטוס. לשחק איתו קווידיץ' לא היה כיף בכל, הוא תמיד הפסיד כי הוא היה זקן אז הוא התעטף בגלימה מוזרה ופשוט נעלם ואז הכדורים היו עפים לעברי במסתוריות.

לסיכום, זו היתה שנה וחצי משעממת ביותר וממש רציתי להתחיל ללמוד בהוגוורטס.

ואז הגיע המכתב להוגוורטס, לי, למלודי ולטום. לרגל הגעת המכתבים, לראשונה מאז הגעתי לבית משפחת פברל אכלנו ארוחה משותפת. לראשונה זה שנה וחצי.

איגנוטוס לקח את המכתבים שלנו והקריא לנו אותם בקול. חוץ מהנמענים המכתבים היו בדיוק אותו דבר. הנה לדוגמה, המכתב שאני קיבלתי:

"לכבוד קאת'ברט בינס,

ברכותינו! אנו שמחים להודיעך כי התקבלת לבית הפר לכישוף ולקוסמות הראשון בעולם!

נמצאת מתאים ללמוד בבית הספר שנקרא "הוגורטס". אנו מקווים שתסכים למוד בבית הספר.

מדובר בדבר שלא נוסה מעולם. אנו מאמינים כי מדובר בפריצת דרך של ממש בעולם הקוסמים. קשה להאמין שאנחנו חיים כבר במאה העשירית ורק עכשיו נפתח בית ספר מיוחד שכזה!

אנו מקווים ומניחים שתסכים ללמוד בבית ספרינו.

אנא שלח תשובתך לא יאוחר מה31 ביולי. מומלץ לשלוח באמצעות ינשוף.

כתובתינו: הוגוורטס.

מצורפת בזאת רשימת הציוד הלימודי לשנה הקרובה: מלבד שרביט, קדירה, גלימות וביגוד מתאים אין צורך להביא דבר. אנו נסק לכם ספרי לימוד, והתלמידים המצטיינים יקבלו ינשוף.

דרך ההגעה: יש להגיע למעבר המלכים בתאריך הראשון לספטמבר הקרוב, לפסוע תשע ושלושת רבעי פסיעות, לקוץ במקום ולהפיק בעזרת הפה צלילים מוזרים. משם ההגעה לבית הספר תתבצע באופן אוטומטי.

בברכה, מנהלי הוגוורטס,

גודריק גריפינדור, סלאזר סלית'רין, הלגה הפלפאף ורוונה רייבנקלו."

"תקששיבו, ילדים, ישש לי את כל הצ'יוד שששאתם צ'ריכים. אני אצ'לח להם תשששובה ששששאתם יוצ'אים לבית השפר!" איגנוטוס אמר.

מלודי וטום הנהנו בשקט. גם אני הנהנתי בשקט. משהו היה ומזר בתאומים האלה...

"יופי, ישש לנו עוד חודצ' וחצ'י עד הראצ'ון בצ'פטמבר. אני דורששש ששששתגיעו מוכנים באותו היום, ההצ'כמה תהיה בשששעה חמששש!"

באותו הרגע פשוט נחרדתי. חשבתי שהוגוורטס תהיה דבר טוב, כמובן, אבל עדיין בכל פעם ששמעתי את המילה הוגורטס חשתי עצב נוראי.