גקיפינדור, ריבנקלו והפלפאף הסתכלו עליי בפה פעור.
סלזאר סלית'רין הסביר לי איך מגיעים לחדר המועדון, מהי הססמה (דם טהור) ומה לעשות.
"כשאתה מגיע לחדר המועדון," סלית'רין אמר, "עליך להישאר שם ולהמתין להוראות נוספות".
"תודה, פרופסור," אמרתי לו.
"אתה חופשי ללכת," סלאזר אמר. יצאתי מהחדר.
כשהגעתי לחדר המועדון התרשמתי ממה שראיתי: קירות מעוטרים בירוק וכסף, שולחנות כתיבה מעוצבים, אח עם להבות ירוקות וכל דבר שיעזור לי להרגיש בבית.
על אחת הכורסאות הרכות ישבה מלודי פברל ובהתה באח.
"אה, שלום לך!" אמרתי לה.
היא סובבה את ראשה לעברי באיטיות.
"שלום לך." היא ענתה בקול מונוטוני.
התיישבתי לצידה.
"נו, איך היה במיון?" שאלתי אותה.
"כיף," היא ענתה, לא מורידה ממני את העיניים.
ישבנו, שותקים, מביטים אחד בשניה, למשך כמה דקות.
לבסוף מי שפצה פה היה היא, למרבה ההפתעה.
"אתה קאת'ברט בינס, נכון?" היא שאלה אותי.
"נכון, את לא זוכרת אותי?" שאלתי.
"מה? מאיפה...?"
"אני גרתי אצלכם שנה וחצי!"
מלודי בהתה בי, שותקת.
קמתי ממקומי והתהלכתי סחור סחור בחדר המועדון. אחרי כמה דקות נכנסה ג'יין וויט.
"אתה!" ג'יין אמרה כשנכנסה והצביעה עליי, "לא ציפיתי לראות אותך פה!"
"למה לא?" שאלתי אותה.
"כי... לא יודעת, אתה לא מתאים לפה!"
"אז לאיזה בית אני מתאים?"
גג'יין חשבה.
"הממ... לא יודעת כל בית שהוא לא סלית'רין! אולי גריפינדור או הפלפאף, אתה לא נראה לי מתאים לרייבנקלו." היא אמרה.
המשכתי לשתוק ולהסתובב בחדר, ואז נכנס הילד הקטן שישב לידינו בבוקר.
"הא! שוב אתה!" ג'יין אמרה לו.
"מה השם שלך?" שאלתי אותו בחביבות.
"אני... אני סיימון." הילד ענה.
"סיימון מה?" ג'יין שאלה.
"א... אני סיימון!" הילד אמר שוב.
"נו, זה לא כל כך קשה! מה שם המשפחה שלך?" ג'יין לחצה.
"טוב, נו..." סיימון נאנח, "סיימון סלית'רין!"
ג'יין ואני פערנו עיניים.
"ס-סלית'רין?" ג'יין שאלה.
"יש לסלזאר בן? איך לא ידעתי?" שאלתי בפליאה.
"למה שתדע?" ג'יין שאלה אותי.
"כי המנהלים הצילו אותו כשהוא הגיע ליער שלהם," סיימון אמר.
"מה? איך אתה יודע?" שאלתי את סיימון.
"אבא שלי אמר לי," סיימון אמר, "אתה באמת חושב שהוא והמנהלים האחרים עזבו את המשפחות שלהם? הם שלחו לנו דואר!"
"יש משפחות גם למנהלים האחרים?" שאלתי.
"אני לא כל כך יודע, אני מכיר רק אותי ואת הלנה." סיימון ענה.
"מי זאת הלנה?" ג'יין שאלה.
סיימון בא לענות, אבל נפתחה הדלת וביאל מאלפוי נכנס יחד עם טום פברל.
"היי, מאלפוי!" ג'יין אמרה לביאל, "מה אתה עושה פה?"
"התמיינתי לפה!" ביאל ענה. הוא לבש בגדים נקיים יותר והוא לא היה מצחין ומיוזע, אבל עדיין הקיפו אותו זבובים.
"גם אתה פה!" אמרתי לוטם. הוא שלח אליי מבט קפוא והתיישב ליד אחותו.
"כן, זה בדיוק מה שג'יין אמרה לי!" ביאל ענה.
"לא, דיברתי ל..." אמרתי.
"כן?" ג'יין שאלה.
"לא משנה."
אחרי כשלוש שעות נכנס סלאזר לחדר המועדון והביט בכל תלמידי בית סלית'רין, שחוץ מהילדים שהוזכרו היו גם שתי ילדות בשם ויולט פרינס וינפתא ארסייד, וילד אחד בשם אריק ג'קסון.
"יפה, יפה," סלאזר אמר, "על לוח המודעות תלויה מערכת השעות שלכם. את ספרי הלימוד תקבלו בכיתות. החלטנו גם לעשות אליפות בתים בקווידיץ' אז כדאי שתתארגנו על נבחרת טובה, מחר ארוחת הבוקר בשעה שבע באולם הגדול. תשבו לפי הבתים, אתם תראו שולחנות מסודרים. אני מניח שאתם כבר מכירים אחד את השני?"
"אל תדאג," ג'יין אמרה, "אני אדאג לגבש את הבית לחבורה מאוחדת שאני אעמוד בראשה!"
סלית'רין צחק.
"בסדר, העלמה וויט, בהצלחה עם זה."
שאר התלמידים צחקו חוץ ממלודי וטום שבהו באח בפנים חסרות הבעה.
"יש שאלות?" סלזאר שאל.
שתקנו.
"טוב, לא כולם ביחד..." הוא צחק. הוא נראה ממש חביב למרבה ההפתעה.
"לסיום," סלזאר אמר, "החלטנו אני והמנהלים לתת הפתעה קטנה לכבוד פתיחת השנה, אז על כל אחד מכם בית סלית'רין יקבל 10 נקודות בית!"
מחאנו כפיים והרענו חןץ ממלודי וטום שהמשיכו לבהות באח.
"כמה נקודות יש לנו? בואו נראה מי טוב בכשפומטיקה..." סלזאר אמר והביט בנו בציפייה.
"יהיה שיעור כשפומטיקה?" ביאל שאל בפחד.
"הרגע, מר מאלפוי, זה יהיה שיעור רשות לתלמידי השנה השלישית ומעלה!" סלזאר אמר.
"שבעים נקודות!" ויולט אמרה.
"מצוין, ויולט! אני מעלה עוד 10 נקודות לסלית'רין בזכותך!" סלית'רין אמר ומחאנו כפיים, חוץ ממלודי וטום שבהו באח ומג'יין שבהתה בויולט.
"אל תדאגי, ג'יין," ויולט אמרה, "אני אסכים לתת לך את הינשוף כשאקבל אותו.
צחקנו כולנו, אפילו ג'יין העלתה חיוך על פניה. רק מלודי וטום לא.
חישבתי לרגע, יש אותי, את ג'יין, את ביאל, את סיימון, את מלודי, את טום, ויולט, ינפתא ואריק. היינו תשעה, לא שבעה!
"ויולט, את בטוחה שקיבלנו שבעים נקודות?" שאלתי.
"לא כולל מה שפרופסור סלית'רין העלה? כן," ויולט ענתה.
"אבל אנחנו לא שבעה תלמידים, אנחנו תשעה!" אמרתי.
"תשעה? לא, אנחנו שבעה!" ג'יין אמרה.
"לא, תראו, יש אותי, את ג'יין, את ביאל, את סיימון, את מלודי, את טום, ויולט, ינפתא ואריק!"
"מלודי וטום?" שאלה ג'יין. גם ויולט נראתה מבולבלת. השאר צפו במתח.
"כן! למה לא ספרת אותם?" שאלתי.
"מי אלה מלודי וטום?" שאלה ג'יין.
"מה זאת אומרת מי אלה? התאומים לבית פברל! הם יושבים ממש-" התחלתי להגיד,
"פה..." אמרתי בשקט כשראיתי שהכורסה עליה ישבו ריקה מאדם.
"מר בינס, הכל בסדר?" שאל אותי סלית'רין בדאגה.
"הם היו פה רגע! הם בהו באח! אני אפילו דיברתי עם מלודי לפני כמה שעות!" מחיתצי.
"בינס, מעולם לא היו פה שום מלודי או טום." סלית'רין ענה.
"אבל פרופסור, הם הילדים של איגנוטוס! גריפינדור בעצמו-"
"פרופסור גריפינדור," סלית'רין תיקן אותי,
"סליחה, עדיין לא התרגלתי, אבל אפילו פרופסור גריפינדור דיבר עליהם כשמיינתם אותי!"
"לא זכור לי שפרופסור גריפינדור דיבר עליהם. אם הוא היה מדבר על ילידיו של איגנוטוס קשישא הייתי זוכר זאת היטב, מכיוון שאיגנוטוס חשוך ילדים!" סלית'רין ענה.
"לא, איגנוטוס הציג לי אותם! הוא בעצמו-"
"הקשב לי, בינס, אני מציע שעכשיו תישן, תרגע מהיום המסעיר, ולמחרת בבוקר תיגש אליי וננסה להבין מה קרה. בסדר?" סלית'רין שאל אותי.
הרגשתי כל כך מושפל.
"בסדר, פרופסור." אמרתי בהכנעה.
"מצוין," סלית'רין אמר בקור רוח, "לילה טוב, אני לא רוצה לראות איחורים לארוחת הבוקר מחר בגלל השעה המאוחרת!" ויצא בסערה מחדר המועדון, לא לפני שכיבה בעזרת שרביטו את האש הירוקה שהייתה מקור האור היחיד.
שם, בחושך, לא ראיתי את הבעות הפנים של כולם, אבל הייתה לי הרגשה שהם הסתכלו עליי. לא עבר זמן רב וכבר שמעתי מלמולים סביבי, והמילים "סכיזופרן", "משוגע" ו"חולה נפש" נשמעו סביבי.
עליתי לבדי לחדר השינה של הבנים, שם חיכו לי בגדיי וארבע מיטות אפיריון מפוארות, לא חמש.
בחרתי במיטה שנראית לי הטובה ביותר, סגרתי את הכילות ביבי ונרדמתי בהרגשה שהגרוע מכל טרם הגיע...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
