קלמנטינה

השנה היא 2059 לספירת הנוצרים. משפחת פוטר המורחבת הקשיבו לסיפורו של בינס בשקיקה.

4000 שנים לפני כן, גיוס בן פרה התנגש חזיתית במלכתאדוארדיה.

"גאיוס! מה קרה?" סטופפי שאלה בדאגה.

גאיוס סיפר לה את אשר על ליבו, מתנשם ומתנשף מהריצה.

"בוא גאיוס, בוא נמצא מקום לדבר." המלכה אמרה ולקחה את גאיוס לחדרו.

גאיוס התיישב על המיטה שלו. המלכה ישבה על כיסא מולו.

"למה סיציליה?" סטופפיי שאלה.

"אממ... לא יודע.. היא הסכימה לשוחח איתי..." הוא ענה.

"ומה איתנו?" המלכה שאלה, "אנחנו תמיד מקשיבים לך, נפתוזי ואני."

גאיוס נאנח.

"מה זה הגורל הזה?" הוא שאל. המצנפת שחבש נפלה מראשו.

"אתה מתכוון לזה שאתה בודד ואבוד בממלכה?" סטופפיי שאלה.

"לא," גאיוס ענה, "ה... הכוח העליון הזה, הגורל!"

"אה, זה..." המלכה ענתה.

"מה זה בכלל?" הוא שאל.

המלכה נאנחה.

"הקשב לי, גאיוס," היא אמרה, "ב.. בכוח העליון הזה... בדבר הזה מופיעים כל תולדות העולם. הבעיה היא שהכוח הזה הוא יותר מסתם כוח."

"למה את מתכוונת?" גאיוס שאל בעיניים נוצצות.

"זה נבון, זה יודע, יש לו תודעה." המלכה ענתה.

"תודעה?" גאיוס שאל, "זה אנושי?"

"לא, זה לא אנושי," המלכה ענתה, "זה מה שקרה, מה שיקרה ומה שצריך לקרות. אבל ישנה דרך מסוימת לשנות את מה שנכתב מראש שיקרה,"

"בהתאם למעשים שלך!" גאיוס ענה.

"לא, זה קצת יותר מסתם מעשים. אפשר לשנות גם את העבר, את ההווה, את צורת החשיבה של האנשים..." סטופפי הסבירה,

"לשנות את העולם!" גאיוס אמר.

"לחלוטין. אפשר אפילו לקרוא לזה הרס." סטופפיי אמרה בעצב.

"בסדר, אז איך מתנגדים? איך נלחמים?" הוא שאל.

"בשביל לדעת איך להתנגד צריך לדעת איך להרוס," סטופפיי אמרה, "ואז אתה פשוט מונע את ההרס."

"איך הורסים?" גאיוס שאל.

"צריך להשיג את השרביט," היא ענתה.

"מה? מה זה השרביט הזה?" גאיוס שאל בבלבול.

"אז זהו, שאנחנו לא יודעים..." היא אמרה.

"אז לא צריך לדאוג!" גאיוס ענה.

"אני דווקא חושבת שיש סיבה לדאגה," המלכה ענתה.

"מה? איזו?" גאיוס שאל.

"תקשיב, מאז שהגעת לממלכה קורים כאן דברים ממש מוזרים," המלכה ענתה.

"כן," גאיוס אמר, ממולל את כותנתו בידיו, "כמו המקרה עם רדוקטו."

לפתע הכותונת שגאיוס לבש נפרמה כליל וגאיוס נשאר בלבניו.

"מה? איך?!" הוא צעק.

"תירגע, גאיוס, תרגע..." אמרה המלכה שנעמדה וכסתה את עיניה, "רק תלבש משהו לפני שנמשיך לשוחח..."

4000 שנים לאחר מכן, ג'יימס פוטר הביט בשובות שלו, רוז וויזלי וואלארי גריס. הוא עדיין היה קשור לכיסא רעוע בצריפון שבו מצא את עצמו.

"ג'יימס, אנחנו צריכות אותך," רוז אמרה לו.

"פגישת מחזור, אה? מה אתן רוצות ממני?" ג'יימס אמר בארסיות.

"זה קצת ארוך," וואלארי אמרה ולקחה נשימה עמוקה.

"סתמי, מטומטמת, רוז אמרה לוואלארי וטרה לה, ואז אמרה במתיקות: "עלינו לבקש אישור מהבוס!"

רוז שלפה מצנפת מרופטת ומתוכה הוציאה אומצת אנטריקוט עשויה היטב עם ריח מצוין שגרמה לג'יימ להזיל ריר.

"אוקיי, בן דודי האהוב, אנחנו נספר לך הכל ואז נראה מה נעשה עם... זה" רוז אמרה והצביעה על האומצה.

"אז ככה," וואלארי אמרה, "יש את הבוס. עכשיו הבוס רוצה לשלוט."

"ואתן עוזרות לו?" ג'יימס שאל בפליאה.

"כן!" ואלארי אמרה.

"למה?" הוא שאל בזלזול.

"אה, כי כשהוא ישלוט אז אנחנו נזכה למקום של כבוד בעולם החדש." היא ענתה.

"סבבה, עכשיו תגידו לי למה הוא פשוט לא אומר את זה לכל העולם ואז כל העולם יעזור לו?" ג'יימס שאל בנבזיות.

"כי לא כולם יכולים לעזור לו! הבוס לוקח רק את אלה שמסוגלים!"

"רגע, את מסוגלת?"

"כן!"

"אז למה את לא משתלטת על העולם בעצמך?"

הו, ובכן..." וואלארי החלה לומר.

"וואלארי.." רוז אמרה, "וואלארי!"

"אה, כן!" וואלארי אמרה, "מה קרה?"

"רוז הושיטה לה אומצה שרופה ומסריחה.

"אני לא מאמין שאת האמא של הבן שלי!" ג'יימס צחקק.

"אוף, פשוט תשתוק!" וואלארי ענתה.

"ידעתי שאסור לסמוך על בנות, במיוחד אם הן לומדות שנה מתחתיך בהוגוורטס," הוא המשיך.

וואלארי ורוז נעצו בג'יימ מבט מסוכן. שתיהן למדו שנה מתחתיו בהוגוורטס.

מוואלארי ג'יימס לא פחד כלל, אבל רוז הפחידה אותו מאוד ולכן הוא הפסיק לדבר.

"וואלארי, הבוס אמר שאנחנו צריכות לומר רק מה שנכון לומר," רוז אמרה, "אם ג'יימס יחליט להצטרף, אז-"

"רגע, מה?" ג'יימס שאל, "על מה אתן מדברות?"

"אז ככה," רוז אמרה, "הבוס רוצה לשלוט בעולם ואנחנו נעזור לו. לשם כך הוא זקוק לשרביט."

"שרביט?" ג'יימס שאל, "לקחתן לי את השרביט כשחטפתן אוצי, את ואמא שלך! מי היה מאמין שדודות יכולות להיות כל כך מרושעות..."

"תסתום!" רו אמרה בפאניקה.

"למה?" ג'יימס שאל. הוא היה ממש בשוונג והוא לא רצה שמישהו יפריע לו.

אבל הפריעו לו.

בצעדים איטיים נכנסה לחדר הרמיוני גריינג'ר הקשישה המחומצנת. ג'יימס החוויר.

"בנות, אל נא תתעצבנה, בנות!" הרמיוני אמרה והביטה בג'יימס.

"נו, לא סיימתם לספר לו?" הרמיוני שאלה.

"אההה... טרם הספיקותנו!" וואלארי אמרה בלחץ.

הרמיוני הביטה בה העיניים רושפות א.

"אמא, סלחי לה. היא חדשה והיא לא יודעת." רוז אמרה סשלווה.

"אני מקבלת את סליחתך," הרמיוני אמרה לוואלארי בחיוך ואמרה לג'יימס: "כדי לשלוט הבוס צריך את השרביט. השרביט שיכול להשפיע על הגורל."

"בסדר, מה אתן רוצות ממני?" ג'יימס שאל.

"נובא מזמן כי צאצאי נכדיו של הנער שניצח את האופל יפריעו במהלך השליטה. אנחנו יודעות שהנער שניצח את האופל הוא הארי פוטר וניניו הם גאיוס ולייזה." הרמיוני הסבירה.

"עדיין לא הבנתי איך אני קשור," ג'יימס אמר.

"בנך עזר לנו להיפטר מגאיוס." הרמיוני אמרה.

"הרגתם אותו?"

"לא הרגנו, אבל הוא נמצא במקום רחוק מאוד ממנו איש לא יחזור."

ג'יימס הביט בהרמיוני ואז שאל: "איפה?"

"גאיוס נכדך חי לפני 4000 שנה," הרמיוני אמרה.

"מה? איך?"

"הוא נשלח לעבר במחולל הסטוריה שפועל על גלי התבגרות וזיכרון. אפשר לומר שהנכד שלך נמחק מההווה"

"בסדר, אבל לייזה לא!"

"נכון, לייזה לא אבל אתה תעזור לנו לקחת אותה ותתוגמל בהתאם!" הרמיוני אמרה, "בעולם החדש שיעבוד על פי חוקיו של הבוס טאורוס, מנהיג מסדר נפתוזי, לך יהיה מקום של כבוד אם תסכים להצטרף אלינו!"

"מ-מסדר נפתוזי?" ג'יימס שאל, "זה לא המלך ההוא של לונדון?"

"כן," הרמיוני אמרה, "המלך נפתוזי הקים את המסדר. הוא חי כנראה באותה תקופה עם גאיוס נכדך בסטיית תקן של עד כמאה שנים. אנו בטוחים ששם גאיוס יזכה לטיפול הולם."

"אז... מה אתן רוצות?" ג'יימס שאל בחרדה.

"הבא לנו את לייזה ותתוגמל בהתאם," אמרה הרמיוני, "או שנמחק את המפגש הזה מזכרונך ותחזור למעגן. במה אתה בוחר?"

"אני לבוש, גברתי המלכה!" גאיוס אמר.

"עכשיו בוא נחשוב יחד איך זה קרה," המלכה אמרה.

"אני לא יודע," גאיוס אמר בשעה שהחזיק מראה והביט בה על בגדיו, "זה קרה כשנקבתי בשמו של רדוקטו." והמראה שהחזיק נהפכה לחול.

גאיוס וסטופפיי הביטו זה בזו.

גאיוס רץ ולקח סלסילה עם לחם שנחה בחדרו. הוא אמר: "רדוקטו!" והסלסילה עם הלחם נפלה על הרצפה. היו שם שבבי עץ, חיטה, מים וביצים.

הוא רץ ולקח מכתב מקלף שעליו רשומים בדיו שהופק מרכיכה רשימת מצרכי מזון שגאיוס הזדקק להם. הוא אחז במכתב, אמר "רדוקטו!" והמכתב נהפך לרצועת עור של בעל חיים וחילזון קטן שזחל לאיטו על העור.

גאיוס הביט בבעתה במלכה.

"רגע, רגע!" המלכה אמרה לו, "אתה זוכר עוד דברים מוזרים שקרו?"

"כן," גאיוס אמר, הביא לסטופפיי קסת דיו ונוצה וסיפר לה על מה שעשה בביתו של המארח שלו.

"מר בן יגל יצא להתאוורר, הוד מעלתך, סמני פס מדיו על ידך," גאיוס אמר לה.

"למה?" המלכה שאלה, "היית באמצע לספר לי על-"

"פשוט תעשי את זה!"

המלכה משכה בכתפיה וסימנה פס דיו על ידה.

"אז כשמר בן-יגל היה בחוץ אני דיברתי עם אשתו, אובליויאטה!" גאיוס אמר.

המלכה הביטה בגאיוס מבולבלת ואמרה לו: "אתה זוכר עוד דברים מוזרים שקרו?"

"הסתכלי על היד שלך, גברתי." גאיוס אמר.

סטופפיי הביטה על היד שלה וראתה פס דיו.

"מה? איך זה קרה?" היא שאלה.

"כל פעם שאני אומר אובליוויאטה הזיכרון שלך נמחק!" גאיוס אמר בהתלהבות.

"אה, סליחה שלא האזנתי לך גאיוס," המלכה אמרה לפתע, "אבל אתה זוכר עוד דברים מוזרים שקרו?"

גאיוס חייך בניצחון.

"המלכה, אני זומם להרוג את נפתוזי!" גאיוס אמר.

"איך אתה מעז?!" המלכה שאלה.

"אובליוויאטה!"

המלכה הביטה בו בבלבול. "על מה דיברנו?" היא שאלה.

"בכל פעם שאני אומר את המילה הבאה," גאיוס אמר ורשם על קלף את המילה "אובליוויאטה" "הזיכרוןשלך נמחק!"

"באמת?" המלכה שאלה.

"כן, אני אמרתי לך לסמן את פס הדיו הזה על היד!" גאיוס אמר.

"איזה פס-" המלכה אמרה, הביטה על זרועה, ואמרה: "היי! איך זה הגיע לשם?"

"מחקתי לך את הזיכרון!" גאיוס אמר.

המלכה הביטה בו, מתרשמת.

לפתע נכנס אימפריו לחדר ואמר: "מישהו ראה את אשתי? אני לא מוצא אותה."

"מה? מה קרה?" סטופפיי שאלה.

"קדברה נאבדה," אימפריו אמר.

"היא לא אבדה, גאיוס ראה אותה!" המלכה אמרה.

"נכון," גאיוס אמר, עיניו מתמקדות באימפריו, "היא לא אבדה, קדברה..."

לפתע אימפריו זהר באור ירוק וצנח אל מותו.

גאיוס שפשף את עיניו והביט במלכה שרצה משם.

"מה?" גאיוס אמר בבהלה, "לא! לא, חכי! חכי, סטופפיי!"

המלכה כמעט שיצאה מחדרו של גאיוס, אבל ברגע שביטא את שמה היא צנחה על הרצפה, נושמת במהירות.