קלמנטינה

משפחת פוטר המורחבת ישבה במטבח המעגן והאזינה לסיפורו של בינס, לנוחיות הקוראים מעתה ועד שיצויין אחרת סיפורו יובא מנקודת מבטו של בינס:

הבוקר הראשון בהוגוורטס. פקחתי בעצב את עיני. באמת לא ציפיתי שכך יראה הבוקר הראשון. זאת היתה דרך נוראית לפתוח את השנה.

קמתי מהמיטה. התלמידים סביבי גם הם היו בשלבים שונים של התעוררות. אריק צחצח שיניים. סיימון הסתבך בכילות שעטפו את מיטתו. ביאל ישב ביטתו, מנומנם. טום עמד בכניסה לחדר השינה והסתכל.

טום עמד בכניסה לחדר השינה והסתכל!

שפשפתי את עיני. טום עדיין עמד שם, חי וקיים.

לא! הוא לא חי וקיים!

קמתי ממיטתי, צועד לעבר טום. התכוונתי להפריך את קיומו אחת ולתמיד ולעבור דרכו, הרי הוא לא באמת קיים!

למרות שזה מוזר, טום ומלודי קיבלו מכתבים להוגוורטס שאיגנוטוס הקריא, גריפינדור דיבר איתי עליהם, הפלפאף סיפרה לי שאני לא אהיה לבד ליפני שהגעתי לאחוזת פברל לראשונה... איך זה יכול להיות שטום ומלודי לא קיימים? טום עמד שם, מביט בנקודה מסוימת בחדר השינה, ואז הוא הסב את מבטו לעברי באיטיות, צופה בי מתקרב אליו, אישוניו קטנים ופניו הולכות ומחווירות. רצתי לעברו במהירות, לא מסוגל להפסיק, למרות שמסביבי שמעתי את סיימון צועק "היי, קאת'ברט! תיזהר שלא להיתקע ב-"

בום!

אני נתקעתי בטום בכל הכוח וכתוצאה מהפגיעה שנינו שכבנו על הרצפה. הכאב שהרגשתי היה גשמי מאוד, ולא ייתכן שסתם נפלתי! טום באמת היה שם?

"קאת'ברט! מה אתה חושב שאתה עושה?!" אריק אמר, "אתה סתם התנגשת בטום!"

סתם התנגשתי בטום? מה, אריק רואה אותו? אריק מכיר אותו??

"איך- איך אתה רואה אותו?"שאלתי בשקט.

"מה זאת אומרת איך?" אריק שאל, "הוא עומד פה! איך אפשר לפספס אותו?"

"ואתם, גם.." התחלתי לשאול את סיימון וביאל והם החזירו לי מבט רושף אש. טוב, זה לא מדויק, סיימון נעץ בי מבט מפוחד וביאל מבט מבולבל.

"זה היה מיותר, קאת'ברט," אמר סיימון בקולו הדק, "במיוחד כשטום, אתה יודע," הוא אמר, ואז עבר ללחישה רמה: "קצת ביישן..."

אריק נעץ בסיימון מבט מאשים.

"בוקר, בנים!" נשמע קול מפתח החדר.

עמדה שם ג'יין וויט, לבושה במדי הוגוורטס מגוהצים ומצוחצחים.

"אם אתם רוצים לשמור על 100 הנקודות שקיבלנו אתמול אז תזיזו את עצמכם לכיוון חדר האוכל!" היא אמרה.

100? לא 80? זה אומר שיש עוד שני תלמידים בבית סלית'רין, מלודי וטום!

"טום, קאת'ברט, מה אתם חושבים שאתם עושים?" ג'יין אמרה בחלחלה.

"אה... אני מיהרתי לשירותים ולא ראיתי את טום..." אילתרתי.

"אז מה אתה עושה על הרצפה? טוס לשירותים!" היא צעקה. הלכתי לשירותים בהכנעה.

"ואתה, ביאל," ג'יין אמרה. לפני שסגרתי את דלת השירותים הספקתי לראות את המבט המפוחד שביאל עטה על פניו. אחרי שסגרתי את הדלת שחררתי אנחת רווחה (בגלל שאני יודע בוודאות שלא דמיינתי את טום ומלודי, כן?) ואחרי 5 דקות והרבה צעקות של ג'יין וויט כל תלמידי בית סלית'רין היינו למטה, מחפשים את חדר האוכל.

כשהסתובבנו לנו בנפתולי הוגוורטס ראינו איש נמרץ צועד במהירות.

"סליחה, אדוני," ג'יין אמרה בקול מתוק. כשהיא רוצה היא יכולה להראות כמו מלאך עדין שהרגע סיים לפרוט על נבל ועכשיו יעופף לו בחביבות בין עננים.

האיש הסתובב והביט בה. היו לו עיניים גדולות ומטומטמות, אוזניים בולטות, אף רחב ובולט ושפתיים דקיקות.

"כן, גברת צעירה?" הוא אמר בקול נמוך מאוד. נמוך מדי.

"אולי אתה יודע איפה חדר האוכל?" ג'יין עפעפה בריסיה.

"באולם הגדול, איפה שהמנהלים דיברו עם כולכם אתמול," האיש הנמרץ ענה והלך משם במהירות.

"תודה..." ג'יין סיננה מבין שיניה, אבל האיש היה רחוק ולא שמע אותה כלל.

באולם הגדול היו ארבעה שולחנות, בכל שולחן מפה בצבע אחר שמתאים לבית מסוים. אנחנו התיישבנו בשולחן הירוק, ממתינים לשאר. ראינו שהשולחן שלנו התאים לתשעה אנשים בדיוק. גם השולחנות של גריפינדור ורייבנקלו היו קטנים. רק השולחן של הפלפאף היה ענק, היו שם בערך כמאה תלמידים ומצב הנקודות שלהם היה בהתאם.

"זה לא הוגן!" ג'יין התמרמרה, "הפלפאף הרבה יותר גדולים! הם תמיד ינצחו באליפות הבתים!"

שמתי לב שבשאר הבתים תלמידים הגיעו לבד או בזוג, ורק אנחנו הגענו בצורה מרוכזת.

בשעה שבע בדיוק נכנסו מנהלי הוגוורטס לאולם הגדול והתיישבו בשולחן הלבן שמאחורי הבמה. הפלפאף נראתה עייפה במיוחד. היא עשתה תנועה מבויימת בשרביטה והופיעה ארוחת הבוקר על השולחנות.

"לפני שאתם מתנפלים," הפלפאף צעקה בעייפות, "אין הרבה אוכל אז אל תתפרעו. האוכל הזה יהיה גם לארוחות הבוקר הבאות. ואני מבקשת, אם יש למישהו גמדון בית שהוא מעוניין לתרום הוא יותר ממוזמן! אנו מתכוונים לפתוח מבטחים ולהעסיק גמדונים טבחים, אז תעזרו לנו!"

לאחר ארוחת בוקר צנועה צעדתי לעבר משרדו של סלית'רין שביקש ממני להגיע אליו אמש. דפקתי בעדינות בדלת משרדו.

"כן?" נשמע קול מבפנים. פתחתי את הדלת בעדינות והצצתי פנימה.

המשרד של סלית'רין היה די ריק, פרט לשולחן, כיסא, אח בוערת, קירות ירוקים וסלאזר סלית'רין. אפילו חלונות לא היו.

"כן, בינס? מה קרה?" הוא שאל.

"אתה קראת לי אמש, אמרת לי לבוא למשרדך לפני השיעור הראשון!"

"באמת? לא זכור לי..." סלית'רין ענה.

"אמרת לי לבוא, בקשר לילדים של איגנוטוס,"

"כן, מה עם מלודי וטום? קרה להם משהו?" סלית'רין שאל.

היססתי.

"לא, לא כלום," אמרתי לבסוף.

"יפה, בינס. אני לא רוצה שתאחר לשיעור הראשון שלך," סלית'רין אמר, "לך לכיתתך."

למזלי הרב לא איחרתי לשיעור הראשון. זה היה שיעור שאולי היה משעמם לילדים אחרים אבל אני מאוד התעניינתי בו. זה היה שיעור שלא קיים בהוגוורטס לפני שנחרבה כי נראה שלא היה בו צורך, אבל לדעתי יש בו צורך ובמיוחד בתקופה אתם נמצאים בה, משפחת פוטר. זה שיעור נבואות עתיקות. המורה הייתה פרופסור פרפל, זקנה כפופה ומקומטת.

"בוקר טוב, תלמידים," היא אמרה לאחר שנכנסו לכיתת הלימוד. זה היה שיעור משותף לנו ולבית רייבנקלו.

"נפתח בקריאת השמות," פרופסור פרפל אמרה והחלה להקריא. אני ישבתי ליד ינפתא ארסייד. לפי מה שאני זוכר מאתמול בלילה היא הרבתה להסתודד עם אנשים. גם לי היא לא הרפתה.

"מה הדבר הכי יקר, לדעתך?" ינפתא שאלה.

"לא יודע..." עניתי.

"ומה הדבר שאתה הכי רוצה בעולם?" היא שאלה בתשוקה.

"האמת שלא הקדשתי לזה מחשה..." עניתי.

היא המשיכה לדבר איתי על רצונות ומשאלות במשך כל קריאת השמות (חוץ ממתי שהשמות שלנו הוקראו וחוץ ממתי שהשם של הלנה רייבנקלו הוקרא, מסתבר שלרוונה הייתה בת בבית רייבנקלו...).

"רבותי," פרופסור פרפל אמרה בסוף קריאת השמות, "ברצוני לפתוח את השנה בנבואה מהעתיקות ביותר, נבואה בת שלושת אלפים שנה!"

"מה? איך דבר כזה נשמר?" ג'יין שאלה.

"שאלה יפה, העלמה ויט, אני מעלה שלוש נקודות לבית סלית'רין." הפרופסור אמרה, "ומי יודע מה התשובה?"

ידיים רמות מבית רייבנקלו הורמו. פרופסור פרפל בחרה בהלנה רייבנקלו שתענה.

"אם כותבים משהו ומודעים לחשיבותו הוא יכול להישמר, כתיבה ואמונה זה הסוד, כמו התנ"ך למשל." הלנה אמרה בקול עדין.

"יפה מאוד! שלוש נקודות לבית ריבנקלו!" פרופסור פרפל אמרה.

"האמת היא שהנבואה הזאת היא לדעת רבים חסרת כל פשר," פרופסור פרפל החלה לומר, "אבל לדעתי זוהי נבואה חשובה. נראה כי היא מדברת על שליטה במשהו נשגב, ובניגוד לשאר הנבואות היא מתארת אירועים שמתרחשים בסדר הפוך, כלומר היא מתחילה בעתיד הרחוק ומסיימת בעתיד הקרוב, מה שגורם לאנשים לשכוח מהנבואה הזאת..."

פרופסור פרפל שלפה ספר עב כרס והקריאה מתוכו את נוסח הנבואה: "צאצאי נכדיו של הנער שניצח את האופל ישפיעו על מהלך השליטה!"

"מה זה אומר?" ינפתא שאלה בעיניים נוצצות.

פרופסור פרפל המשיכה להקריא, מאמצת את עיניה: "השרביט שעלה מהעתיד יסייע בהקמת המסדר, ומפני שהשרביט נשלח לקלל הוא יברך, כי השרביט שישלוט בגורל הוא חידה!"

רשמנו את הנבואה מבלי לפספס אף אות, מרותקים להמשך.

"זאת הנבואה המקורית, ולאחר מספר שנים כנראה היא הומשכה כי מופיע כאן גם המשפט הבא," פרופסור פרפל אמרה.

הזדרזנו לטבול את העטים בדיו וכתבנו את המשך הנבואה:

"השרביט שישלוט בגורל הוא אנושי בן פר! השרביט שישלוט נתון לחסדי האופל והטוב כאחד..."

פרופסור פרפל סגרה את הספר.

"אנושי בן פר? איך זה ייתכן? פר זה חיה גדולה שמלחכת עשב ואנושי זה... אנושי!" אמרתי.

"נכון, בינס. על כך נדבר בשיעור הבא." פרופסור פרפל אמרה וקמה ממקומה, מה שאומר שנגמר השיעור. קמנו ממקומותינו לעבר שיעור התגוננות מפני כוחות האופל, ולהפתעתי ראיתי את טום ומלודי מראים רגש.

הם שמחו, פנו אליי ואמרו: "אנחנו במקומך היינו חוקרים עוד על אנושי בן פר."